"קומי כבר מהמיטה, עצלנית", שמעתי עצבנות בקולה של אמי בבוקר,
הדלת שנטרקה באכזריות אחריה, הותירה אותי עם כאב ראש שלא
יתואר, הכאב רק גבר. לא עברו יותר משלוש דקות והיא שוב נכנסה,
כועסת יותר ממקודם, "חתיכת עצלנית, אם את חושבת להחסיר יום
לימודים, תשכחי מזה!"  "אבל אימא, מציקים לי", אמרתי בקול
דומם. קר לי. מרגישה את הרעד עוטף את כל גופי, "אם אני אחזור
בעוד דקה ואת תהיי עדיין במיטה, אני לא יודעת מה אני אעשה לך!"
הצלחתי להעיף מבט חטוף בעיניה, השנאה הייתה כה ניכרת, עיניה
היו שרויות בשנאה "למה את שונאת אותי כל-כך? למה?" עברה דקה או
שתיים, הכל היה מעורפל, הראש כל כך כאב. היא עמדה שם והביטה,
עם כעס ושנאה, ראיתי בזווית העין את ידה מתרוממת, "לא אימא, אל
תכי אותי, לא שוב, בבקשה."
"קמתי."
הלכתי ללימודים, הכיצד הגעתי לבית הספר? בית ספר יסודי, אני רק
בת 8 וכבר שונאת ללמוד, שונאת לחיות בפחד, איך בגיל 8 כבר
יודעים מה זאת שנאה, הרהרתי ביני לבין עצמי בכניסה לכיתה.
המבטים ששלחו בי, היו מלאי בוז. ניגשתי למקום הישיבה, השיעור
מתחיל, הרעד השתלט על גופי, הראש הסתחרר, ולפתע הכל נהיה שחור.
פקחתי את עיניי וגילתי את עצמי בחדרה של האחות, היא הביטה בי
בחיוך "למה?" עברה בי השאלה שוב ושוב "למה היא מחייכת אליי?"
"התעלפת בגלל שיש לך חום מאוד גבוה, אנחנו מתקשרים להורים, כדי
שאחד מהם יבוא לקחת אותך." התפללתי, רק לא לאימא. אבל משאלתי
אבדה ואמי הגיעה, מול הצוות היא חיבקה ונישקה אותי, וכשהגענו
הביתה, הסיוט שוב החל... "למה את צועקת? אימא אל תצעקי, אני
אהיה ילדה טובה. בבקשה, אנא, לא! אל תכי אותי, די אימא! זה
כואב... כל-כך כואב".
את יתר היום אני לא זוכרת, החום והמכות גרמו לי לאבד הכרה.
שנתיים מאוחר יותר...
"קומי מהמיטה, מיד!" עיניי נפקחו באיטיות, אמי רכנה מעליי
והשנאה מילאה את כל קרביה, העדפתי כבר את המכות ולא את
העלבונות, הצעקות, השנאה, "מגעילה, קומי כבר, חתיכת מפונקת, יש
לך מזל שאבא שלך בבית, אחרת... היית חוטפת ממני מנה!"
שונאת אותך, מיום ליום שעובר, שנאתי אותך יותר...
"אימא, ניצחתי במקום ראשון בתחרות איות." נכנסתי שמחה הביתה,
היא הביטה בי בקרירות, "את באמת חושבת שזה מעניין אותי? חח,
מטומטמת, לכי, תעופי לי מהעיניים, תנקי קצת את הדירה."
"ניצחתי בתחרות איות, זה לא אומר שאני מטומטמת, את מטומטמת",
רציתי לומר זאת אך הפה שלי ננעל ואף הגה לא יצא ממנו.
עוד שנתיים חלפו... הזיכרון שלי כל כך מטושטש, למה אני לא
זוכרת דבר?
הדלת נפתחה בעוצמה, שוב אותו תסריט, אימא עצבנית דורשת ממני
לקום, אך הפעם היה שם משהו שונה, לא הייתה שום דרישה, כנראה
שעבר עליה לילה קשה בעבודה, היא כועסת ושוב מכה, "די אימא,
די!"
"את לא ראויה לאהבה, לא מגיע לך כלום, אפילו להיוולד לא היית
אמורה, מגעילה שכמוך, את פשוט דוחה, כל-כך מכוערת, חושבת
שמישהו באמת יאהב אותך פעם? נראה לך, לא יאהבו אותך." "אימא,
איך את אומרת לי דבר כזה, אני הרי הבת שלך". המכות כבר לא
מכאיבות יותר, אני כבר לא חיה.
הכל מטושטש, כל כך כואב...
"את זונה, בטח שוכבת עם כל העיר." "מה?! אני רק בת 15, איך
נכנסת לחדר שלי להטיח בי אשמות כאלה? איך? מה אני עשיתי לך,
מה?" אני בוכה בגללך. מפחדת ממך. "אני לא!" עניתי בכעס, אך
יותר בגלל כאב. הטון שלי לא מצא חן בעיניה, היא הכתה בעוצמה,
עד כדי כך שאיבדתי את ההכרה... פגעה לי בראש.
שיקרה לרופאים, אמרה שניסתי להתאבד.
אותו הלילה, הם השאירו אותי לאבחון פסיכיאטרי, אותו לילה היה
הכי נהדר בימי חיי, כי הוא רחוק ממנה.
חזרתי הביתה מלאת פחד וחששות, פחדתי שהיא תכה אותי שוב... היא
פחדה שאני אדווח.

אני לא זוכרת כיצד המכות פסקו, אבל עד היום, כל פעם שהיא
מתעצבנת, אני מפחדת... מפחדת לחוות את זה שוב.