היו הייתה פעם אלה. היא לא הייתה אלה של שום דבר אבל היא הייתה
אלה וזה כבר היה משהו. היא הייתה מטיילת בין הגנים עם עצי הפרי
והדקלים. היא הייתה מעבירה את קצות אצבעותיה על קצוות העלים,
מרגישה את הדגדוג הנעים וצוחקת. וכשהיה נמאס לה היא הייתה
הולכת להסתכל במראות שלה.

אתם אולי לא יודעים אבל לאלים ואלות יש גישה ישירה למראות של
כולם. אז כל פעם שאתם מתלבשים או מתפשטים תחשבו שאולי איזו אלה
שם, מביטה בכם. האלה שלנו הכי אהבה את המראות הגדולות ששמו
בבארים ומסעדות. היא הייתה נהנית לראות את האנשים, יושבים שם,
אחד מול השני ובאמצע משפט כלשהו פשוט מתחילים לצחוק. הם היו
מטים את ראשם  לאחור ומרעידים את כל הגוף, לפעמים הם אפילו היו
הופכים את כוסות היין הגבוהות שעמדו על השולחן ואז על המפה
הלבנה היה מתפשט כתם אדום יפה כמו פרח שצומח בהילוך מהיר והאלה
הייתה מנסה לזהות משהו מוכר בצורה שלו, אולי גמל או צפרדע. אבל
בעצם היא אף פעם לא ראתה גמל או צפרדע כי במדברים וביצות אין
מראות. אז גם המשחק הזה היה נמאס עליה מהר.

האלה התגעגעה מאוד לשנות ה-80 בהם היו תולים כדורי מראות מעל
רחבת הריקודים ואז היא הייתה יכולה להסתכל שעות על כל האנשים,
נעים, קופצים, נוגעים לא נוגעים אחד בשני, משתגעים. הידיים
והרגליים שלהם נזרקים לכל כיוון, חותכים את האוויר לחתיכות
קטנות של חמצן שגם אותן הם ממלאים בעשן של סיגריות ושל דברים
אחרים שגורמים לאנשים להרגיש קצת כמו אלים בעצמם. אבל זה היה
פעם.

האלה גם התגעגעה  לתקופה שבה האלים באמת שלטו במשהו. היא בעצמה
הייתה אז עוד קטנה אבל היא הכירה בעל פה את כל הסיפורים על תור
הזהב של זאוס (הדוד זאביק) והרה המניאקית (דודה חייה). היא
קינתה בוונוס, צחקה על נרקיס וריחמה על פרומתאוס. שלא תבינו לא
נכון. האלה הבינה טוב מאוד שעכשיו הוא זמנם בני האנוש. מגיע
להם. זה לא הומאני  לשחק בחיים שלהם רק כי לאלים משעמם. ולכן
היא סבלה בשקט בשמורת הגנים הבוטנים של האלות, למרות שמדי פעם,
רק מדי פעם, הייתה עוברת לה איזו מחשבה לא טהורה בראש והיה
מתחשק לה להפיג את השעמום בדרך לא הומאנית בכלל.

בעצם האלה שלנו הייתה אלה בודדה מאוד. היא הייתה כנראה האלה
הכי בודדה בעולם. ולא משנה על כמה אנשים היא הייתה מסתכלת
במראות הם עדיין היו אנשים במראות ולא יותר מזה. ואם הם היו
יודעים שאלה מסתכלת עליהם הם לא היו צוחקים פחות או שותים פחות
או רוקדים פחות. פשוט לא היה להם איכפת.

אז יום אחד האלה שלנו ביקשה מהמראות שלה להראות לה את בן
האנוש הכי בודד בעולם. הרי לא רק האלים בודדים חשבה. והנה,
הופיע מולה בעבועה של בחור צעיר. הבחור הצעיר היה בחדר רחצה
שלו, שהיה חדר רחצה מפואר מאוד. מסביבו עמדו שלוש מראות ולכן
האלה יכלה לראות את כל הזוויות של הפנים שלו. הוא בדיוק התגלח.
עם סכין מוזהבת, הוריד את הקצף הלבן בזהירות, קודם כל מלחי
השמאלית, אחר כך מהימינית, ולאחר מכן מהסנטר. הוא ניגב את
הסכין במגבת רחצה דקה ובדק בדקדקנות את תווי פניו. ולאחר
שווידא כי הכל נקי ומצוחצח הוא לקח חופן מקצף גילוח הלבן ושוב
מרח על עצמו. אז הוא לקח את הסכין המוזהבת, הוריד בזהירות את
הקצף מלחי הימנית, אחר כך מלחי השמאלית ואז מהסנטר. והאלה שלנו
הבינה שגם לבחור הצעיר הזה משעמם מאוד. ועוד היא הבינה שיש לו
עצמות לחיים מאוד גבוהות ועיניים חומות מאוד יפות ושפתיים
שמתעקלות למעלה לשני חצאי קשט מדויקות וגומה קטנה בסנטר.

האלה אהבה להסתכל על הבחור הצעיר. היא כבר ידעה טוב מאוד שאחרי
שיגלח את לחיו שלוש פעמים הוא ישטוף את הידיים, וינגב אותן
פעמיים ברציפות. אז הוא יסרק את שיערו הכהה 350 פעמים בדיוק
ואם זה יהיה אחד מן הימים הזוגיים הוא יפזר על עצמו בושם
מבקבוק קטן שקוף שעל המדף השלישי בארון.


האלה הייתה יכולה לשבת שעות בין עצי ההדר והדקלים ולנסות לנחש
איזה ריח יש לבושם שלו. היא יכלה להתערב שיש לו ריח של קינמון
ושמן מנועים אבל היא אף פעם לא הריחה קינמון או שמן מנועים -
כך שלניחושים שלה לא היה טעם. היא גם אהבה לחשוב מי הוא הבחור
הזה ולמה הוא מבלה כל כך הרבה זמן בחדר הרחצה לבד מול המראה
ולמה הוא כל כך בודד. עד שיום אחד היא נזכרה שהיא אלה, ואלים
יודעים הכל אז במקום לחשוב היא החליטה לדעת את הסיפור שלו.
והסיפור היה כזה.

הבחור הצעיר היה מלך לוקסמבורג. האמת היא שהוא לא היה בדיוק
מלך וכאן הייתה נעוצה הבעיה. הוא היה היורש של המלך!  פעם
כשהוא עוד היה נסיך, אביו יצא למסע בפסגות האלפים. הוא קנה 50
כרכרות של איילי הצפון, מילא אותם באוכל, משקאות וכל טוב, סחר
ציוד חורף וסקי ונסע לכבוש את הלא נודע. רק שהלא נודע כבש אותו
ועקבותיו אבדו בשלג. הוא ו50 הכרכרות של איילי הצפון מעולם לא
חזרו. רצו להוציא בעקבותיו משלחת חילוץ אבל אף אחד לא היה עשיר
דיו כדי להרשות לעצמו מסע שכזה חוץ ממלך לוקסמבורג שהוא, כמו
שכבר אמרנו, היה אבוד בפסגות של האלפים. לכן אף אחד לא ידע אם
חס וחלילה המלך מת או סתם ברח עם איזו שוויצרית לכיוון
אוסטריה. והנסיך כבר לא ייכל להישאר סתם נסיך והפך להיות יורש
עצר המלוכה. בהתחלה היו מזמינים אותו לכל מני מסיבות ואירועים,
מבעים את צערם על אביו ומכירים לו את בנותיהם היפות והחמודות
והכל כך מתאימות להיות  מלכות לעתיד. כולם היו דרוכים לחדשות
כדי לשמוע שהנה נמצאה גופתו של המלך ויחי המלך החדש. ורק היורש
לא רצה לשמוע שום דבר כזה כי הוא דווקא מאוד אהב את אבא שלו.
אבל הזמן עבר והמצב נהיה דיי מביך. האנשים שהיו מזמינים אותו
לא ידעו איך להציגו לאורחים, איך להסביר מיהו ומה בעצם תפקידו
וממש לא רצו עתיד לא ברור לבנותיהם היפות והחמודות. אז היורש
התחיל להישאר בבית יותר ויותר.

הוא עדיין היה קם כל בוקר, מתארגן, מתגלח, מתבסם, מתלבש ומחכה
שהיום יזמינו אותו לארוחת צהריים אצל הברון או איזו שיחת סלון
אצל הרוזנת או סתם יציאה לסנוקר של הנסיכים הצעירים.  אבל אף
אחד לא הזמין אותו לשם מקום והוא התכונן קצת יותר, התרחץ קצת
יותר, התארגן קצת יותר והלך לישון. ולמחרת שוב עשה את הכל
מחדש. וכך הוא חיי מאחורי דלת סגורה, בבית מלון מפואר, בתוך
חדר מלא מראות, לבד. היתה לו עוזרת שהייתה מביאה מצרכים פעם
בשבוע אבל אף פעם לא הייתה נכנסת ואפילו לא הייתה מקבלת ממנו
את המשכורת כי לא ידעה מה לכתוב בפנקס לשכת העבודה בסעיף
"המעביד". נסיך? מלך? יורש?

וכשאלה ידעה את הסיפור נהיה לה מאוד עצוב. היא ריחמה על היורש
הצעיר והחליטה שזה הזמן לעשות משהו. האמת היא שלאלים אסור
להתערב בחיי בני האנוש לפי אמנת אולימפוס אבל היא פשוט לא יכלה
להתאפק.  האלה לקחה את החיוך הכי יפה שלה ושמה אותו במעטפה
חומה עבה. עליה היא רשמה בנוצת טווס את שמו וכתובתו של היורש
אבל לא רשמה שום כתובת אליה אפשר להחזירה. מכתב אנונימי! היא
כל כך אהבה  את הרעיון שאפילו אמרה אותו בקול. מכתב
א-נו-ני-מי! היא שלחה את המעטפה בדואר אלים ישיר ורצה אל
המראות כדי לראות איך היורש יגיב. הוא בדיוק יצא מהמקלחת עם
מגבת משי מסביב למותניו כשהמכתב הופיע על המפתן. הוא ניגש
והרים אותו בידיים רועדות, משאיר כתמי מים שהתערבבו עם הדיו על
המעטפה. הוא החזיק בו חזק חזק כאילו שיכל לברוח והתיישב בכבדות
על המיטה. התיישב ובהה. בהה אבל לא פתח את המעטפה. לא פתח אבל
גם לא עזב.

אתם מבינים, היורש נבהל ממכתב רשמי, עבה כל כך ועוד בלי כתובת
חזרה. הוא פחד שזה מכתב מאביו שמבשר לו כי הוא עדיין חיי באושר
ועושר עם אהובתו השוויצרית בגבול אוסטריה. וזה אומר שהוא חוזר
להיות שוב נסיך פשוט, בלי אירועים וארוחות ומלכות לעתיד. או
שיכול להיות אפילו יותר גרוע וזה הוא מכתב מאיזה יליד הררי של
האלפים שמצא את גופת אביו ואת חמישים הכרכרות של האילים
הצפוניים ואז היורש יהפוך ליתום ולעולם כבר לא יוכל לצאת עם
אבא שלו למסעות צייד או לשחק אתו צוללות ולהתווכח על פוליטיקה
עד השעות המוקדמות של הלילה. כך הוא ישב עם המכתב וכתמי הדיו
בידיים ופשוט לא ידע מה לעשות. והאלה, בגנים הבוטנים, לא ידעה
מה לעשות גם. היא ראתה את עיניו של היורש הצעיר נמלאות דמעות
ורצתה לבכות בעצמה - אילו רק הייתה יודעת לבכות. אבל הנה, פניו
של היורש התבהרו ואלה עצרה את נשימתה. אולי, חשב, רק אולי, זו
הזמנה לאיזו מסיבה מיוחדת ומסתורית ואני סתם מבזבז את הזמן כי
היא בטח כבר התחילה ואני אפילו לא לבוש  והוא קרע  בהתרגשות את
המעטפה החומה. הנה, עכשיו, שמחה האלה, עכשיו הוא יקבל את החיוך
שלי. אבל לצערנו הרב החלון של החדר היה פתוח ומזג האוויר של
לוקסמבורג היה סוער מאוד בעונה זו, כך שהחיוך פשוט פרח לו עם
הרוח בלי שיספיק  להראות והבחור הצעיר נותר לעמוד רטוב באמצע
החדר עם מגבת משי על מותניו ומעטפה קרועה, ריקה בידו. "עבדו
עלי, צחקו עלי, לעגו לי," הוא זעם - "אף אחד לא מכבד אותי, לא
מספיק להם סתם יורש, הם צריכים את הדברים שלהם ברורים, או מלך
או נסיך. הם יקבלו אפילו איכר פשוט אבל לא, לא אותי!"
הוא זרק את המעטפה על הרצפה ובעת בה אך בטעות פגע ברגל של
המיטה והתחיל לקפץ על רגלו השנייה בצעקת כאב. הוא קיפץ לכיוון
של הדלת ונעל אותה. אז לקח כמה עיתונים ישנים שעל שולחנו וסתם
את החריץ מתחתיה כדי ששום מכתבים אדיוטיים נוספים לא יעברו שם
שוב. הוא גם סגר את החלון וניתק את הטלפון. זהו. עכשיו אף אחד
לא יוכל להיכנס. היורש הכריז חרם על כל הנתינים שלו. אפילו שהם
לא היו באמת שלו כי הוא לא היה מלך ובכלל לא היה להם איכפת.

"מה עשיתי?!" האלה זעקה. לבה רעד באימה. הבחור המסכן עכשיו
סובל עוד יותר. במה היא שונה  מאבותיה אם היא כרגע הרסה חיים
של בן אנוש. היא לא הייתה צריכה להתערב אבל הנה, גבירותיי
ורבותיי, אלה משועממת אחת ושושלת המלוכה השלמה של לוקסמבורג
הולכת לאיבוד. לא היא לא יכולה להשאיר את המצב ככה. היא ידעה
שהדבר הנבון ביותר הוא לא לעשות דבר נוסף אחד  אבל היא העדיפה
לשכוח שהאלים יודעים הכל והחליטה לצאת ללוקסמבורג בעצמה כדי
לתקן את כל העניין.
היא בחרה את הטוגה הלבנה הכי יפה שלה, אספה את שיערה הזהוב
לאחור בקשת פרחי הדבש ולבשה מעל הכל מעיל חורף עבה וכפפות.
והנה, אחרי שנייה, היא כבר עמדה  מחוץ לדירתו של היורש ודפקה
בדלת. שקט. היא דפקה שוב. כנראה שהבחור החליט לקחת את העניין
ברצינות. היא דפקה בפעם השלישית וקיבלה "מהה.." לא ברור מהצד
השני. "אהה... אפשר להיכנס?" היא תהתה בשקט. "מי זה?" דרש קול
לדעת ולהנאתה של האלה התלווה אליו מבטא לוקסמבורגי עדין. "אני
אלה" אמרה אלה. "אלה של מה?" שאל הקול.  האלה לא ידעה מה
לענות, אז היא לא ענתה שום דבר. שקט שוב השתרר משני צדדי הדלת.
האלה ניסתה לאסוף את  המחשבות שלה שכבר התחילו לברוח לכל
הכיוונים ולא יכלה למצוא שום דבר נוסף להגיד. היא כמעט והחליטה
לוותר ולעזוב אבל בדיוק  אז נפתחה הדלת ונמתחה על שרשרת צד.
מבעד לסדק הצר נראו פניו של היורש הצעיר.
"אני לא באמת מאמין באלות," טען פיו המתעקל למעלה לשני חצאי
קשת המושלמים והאלה הביטה לראשונה  בעיניו החומות לא דרך
הזכוכית של המראה. "אלים לא קיימים." הצהיר הנסיך לשעבר ופתח
את הדלת עוד קצת. "אבל אני כאן ואני קיימת" עמדה האלה על עצם
קיומה. ליורש הצעיר לא היה מה להשיב והיא ניצלה את ההזדמנות-
התכופפה וחמקה לחדרו מתחת לשרשרת המתוחה.

החדר שלו. כמה פעמים ראתה אותו אבל רק עכשיו ראתה אותו באמת.
הכל כמובן היה הפוך מכפי שנראה במראות והמראות עצמן היו מונחות
במסגרות זהב כבדות מעותרות עלי גפן כסופים. גרוטסקי טיפה לטעמה
אבל מי היא שתשפוט את השיגעונות של המלוכה. ופתאום, כאילו
נזכרה במשהו דחוף, היא רצה לתוך חדר הרחצה וגיששה במדף השלישי
של הארון עד שידה השיגה את הבקבוק הקטן השקוף. היא פתחה אותו
בזהירות, נשמה נשימה  עמוקה וכמעת נחנקה מהארומה הסמיכה שנפלה
עליה. "מה זה?" היא אחזה בבקבוקון ביד מתוחה הרחק מפניה ודרשה
לדעת. "שילוב של קינמון ושמן מנועים" ענה הלוקסמבורגי הנסער
בזמן שחטף את הבקבוק מבין אצבעותיה וניסה לתפוס במרפקה כדי
להוביל אותה החוצה. אבל האלה כבר חמקה ממנו בחזרה לחדר שם
התיישבה בקפיצה על המיטה הגדולה שהייתה רקה בדיוק כפי שדמיינה.
"אני מצטערת" הוציאה בנשיפה.
"על זה שהתפרצת לכאן כמו מטורפת, בלי לבקש ובלי לחשוב פעמיים
שאולי את מפירה את מנוחתו של מלך לוקסמבורג?!"
"קודם כל בקשתי ואתה לא הסכמת" טענה האלה "וחוץ מזה אתה בכלל
לא מלך, אתה רק...
היא נעצרה באמצע המשפט ונשחה את שפתיה. אבל היה מאוחר מדי,
פניו של היורש כבר התחילו להאדים. " לא, לא התכוונתי," ניסתה
האלה לתקן את עצמה - "אני רק רציתי להגיד שאני מצטערת על
המכתב."
"את שלחת את המכתב?!" היורש התפרץ. "את שלחת את המכתב המטופש?!
זה נראה לך מצחיק, לעבוד ככה סתם על אנשים, לשלוח להם מעטפות
ריקות. וזה לא מספיק לך, אה? באת לכאן בעצמך כדי לצחוק עלי
פנים מול פנים נכון?" הוא התרוצץ בחדר הלוך ושוב ואז קפץ אל
הדלת, פתח אותה עד הסוף וקרא - "עכשיו תסלקי מכאן, אלה
מטומטמת!"

האלה המטומטמת שבכלל שכחה לנשום בזמן כל הנאום הזה קמה מהמיתה
וברגליים כושלות ניגשה אל הדלת. היא נעצרה, נעצה מבט מושפל
ברצפה ומלמלה "חיוך, אני רק שלחתי חיוך."
"איזה חיוך לעזאזל?" רטן היורש.
"המכתב - היה בו רק חיוך ששלחתי." היא מלמלה שוב ובאה לצאת.
"רגע," הנסיך לשעבר תפס בכנף מעילה - "למה שלחת לי חיוך?"
"כי היית ממש עצוב ובודד וחשבתי שאולי חיוך יעזור לך."
"אבל לא היה שום חיוך במעטפה." הוא טען בקול מלא ספק.
"נכון," האלה פנתה אליו "אבל זה בגלל שהרוח העיפה אותו."
אההה..." משך היורש והביט באלה במבט מבויש ואז שוב שאל בחוסר
אמון - "ואיך  את יודעת שאני עצוב ובודד?"
"אני רואה אותך דרך המראות שלי, זאת אומרת שלך." האלה שמחה
שהוא סוף סוף מקשיב לה. "אני רואה איך אתה מתגלח, מתלבש,
מתארגן, הכל."
"הכל?" הבחור הצעיר הביט עליה בתהייה.
"הכל!" הכריזה האלה ושבה לשבת על מיטתו. "הכל, הכל!"
"ובכן זה כבר סיפור אחר." היורש סגר את הדלת ואף סיבב את
המפתח. "את רוצה לשתות משהו?"
"לשתות משהו?"
"כן, יין למשל?"
"אני אשמח ליין למשל" שמחה האלה.
היורש ניגש לבר הקטן בפאתי החדר, הוציא משם בקבוק של קברנה
סוביניון ומזג את היין לתוך שני כוסות קריסטל גבוהים. "תיהני"
הוא הושיט לה את אחת הכוסות. "תודה רבה!" האלה התלהבה. היא
אחזה בכוס  בקצות אצבעותיה ואז הטתה את ראשה אחורה, הרעידה את
כל גופה כצוחקת והפחה את תוכנו של הכוס על כיסוי המיתה הלבן.
"מה עשית?" צעק היורש.
"תגיד," שאלה האלה בעודה מביטה בכתם המתפשט, "למה לדעתך זה
דומה, לצפרדע או לגמל?".
"האמת היא שאף פעם לא ראיתי גמל," היורש הודה, "אבל לדעתי זה
בכלל דומה לקקטוס."
"אתה צודק!" צהלה האלה ואפילו שלא ראתה קקטוס בחייה - לא הייתה
לה סיבה לפקפק בדבריו.
"אז תגידי," אמר היורש והתיישב על המיתה, קרוב אליה, "מה עוד
את יכולה לעשות בשבילי חוץ מחיוך?".
"המממ..." הממה האלה, "אני יכולה להגשים משאלה."
"איזו משאלה?"
"המשאלה בה הלב שלך חפץ הכי הרבה."
"ובאיזה משאלה הלב שלי חפץ הכי הרבה?"
"אתה לא יודע?" התפלאה האלה.
"אני לא יודע."
"אוף אתך!" האלה נפחה את השפה התחתונה. היא הורידה את הכפפות,
אצבע אחרי אצבע והסירה את המעיל, מגלה תחתיו את כתפיה העדינות
והדקות ואת הטוגה הלבנה היפה. "אז אני ממש לא יודעת איך לעזור
לך." נאנחה.
"מה אם נשיקה קטנה?" לחש היורש בקול לוקסמבורגי מתקתק והניח את
כף ידו הלחה על ברכה.
"נשיקה?" האלה גלגלה את הרעיון במוחה. "בסדר." החליטה וקירבה
את שפתיה ללחיו המגולחת למשעי.
"לא כזו," התקומם היורש, "נשיקה אמיתית".
"מה לא אמיתי פה?" תהתה האלה.
"אחת אמיתית, על השפתיים." הסביר היורש וקירב את גופו אליה כך
שהאלה יכלה להרגיש בנשימתו החמה על פניה ואף להבחין בטיפות
המים הקטנות שטרם התייבשו, בין התלתלים הזהבים על חזהו.
"אני לא יכולה לנשק אותך ככה סתם." ניסתה למחאות. "אני הרי
אלה."
"ו...?" חקר היורש.
"ואלות לא יכולות לנשק בני אנוש למיניהם."
"אבל אני כבר כמעת מלך" טען, ונגע בכף ידו השנייה בלחייה
המאדימות.
"כמעת לא נחשב." קטעה אותו האלה. "וחוץ מזה," מיהרה להוסיף,
"אפילו אם היית מלך..." אבל היא לא הספיקה לומר מה היה קורה
אפילו אם היה מלך כי שפתיו כבר היו על שפתיה שנפשקו בניגוד
לרצונה ולשונה, שלא טעמה דבר חוץ מתמד ותותי יער, נגעה בלשונו
הרכה והחמה שהובילה אותה, שיחקה וליטפה את שפתה העליונה, לחצה
ואז נסוגה - משאירה אותה פשוקה יותר ורוצה יותר.
"אני חושב שאני כבר יודע מה המשאלה שלי" לחשו שפתיו לתוך
שפתיה. והאלה ששוב ידעה הכל, ידעה שהיא תשמח להגשים אותה.

ואחר כך, כששכבה על המיטה הרכה - וכשכתם היין בצורת קקטוס מקרר
את ירכה וחזהו של היורש מחמם את לחייה, היא ידעה עוד שני דברים
- שהיא בחיים לא תרצה לעזוב ושהיא לא יכולה להישאר.
"אני חייבת ללכת" היא לחשה לתוך הגומה שבסנטרו.
"אני יודע" הוא לחש בחזרה והידק אותה חזק בין זרועותיו אבל היא
חמקה מחיבוקו, התרוממה והחליקה לתוך הטוגה הלבנה והמקומטת.
וכשנעמדה נפלו עיניה על המראה במסגרת הזהב הכבדה וכעת לא פניה
של אחרים השתקפו  ממנה אלא הפנים שלה. עורה הלבן והעדין עם
הסומק הקל, שפתיה המשתרבבות, עיניה הכחולות, הפעורות, גבות
המקושטות בפליאה וסקרנות למראה שכזה של אלה בטוגה רטובה
ומקומטת  עומדת לה בחדר באמצע לוקסמבורג. היורש התיישב על קצה
המיתה, החזיק במותניה וחפן את ראשו בגבה. "אני כבר לא סתם
יורש," אמר, "אני יורש שבורך על ידי אלה."  
האלה השתחררה שוב מאחיזתו, לבשה את מעילה ואת הכפפות. היא
ניגשה לדלת, סובבה את המפתח ופנתה ללכת. "אל תתלהב יותר מדי"
חיכה אליו בלי להפנות את מבטה, "גם כן אלה, אחת שקופצת למיטה
עם אנוש ראשון שהיא פוגשת." היא טרקה את הדלת והשאירה את היורש
המאושר לבד בחדרו.  ובדרכה חזרה לשמורת הטבע של הגנים הבוטנים
חשבה שאולי היא כבר לא האלה הכי בודדה בעולם וגם אולי, בסמסטר
הבא, כדי לה להירשם לבית ספר מקצועי לאלים כדי להיות אלה של
משהו.