פרח פלסטיק לבן נפרם ונפל אל ברכי. אבי הרים אותו וניסה לקלוע
חזרה לשיערי. "זה כואב", לחשתי אבל הוא כנראה לא שמע. אחר כך
ידיו ליטפו את כתפי ואני רציתי להחביא את פני בהן, להירדם או
לבכות או להעלם בכלל, להפוך לכדור קטן של כלום, של שקט. והוא
דיבר ודיבר. נדמה לי שמעולם לא דיבר כל כך הרבה, ודווקא עכשיו
לא היה לי את הכוח להקשיב. רק חתיכות של מילים חדרו אלי, חלק
התנחלו במחשבותיי, חלק חלפו ונעלמו. "ילדה שלי", הוא קרא לי,
"הילדה הכי אהובה עלי", ואני הרי זכרתי שזו הבדיחה הישנה שלנו,
כי אין לו ילדות אחרות. הוא סיפר על ימי הראשונים, על העיניים
שלי, שהחליפו צבעים, מתכלת לשחור, ואז לחום. על הדאגה והאהבה,
על העוני ועל אימא ואני חשבתי שעל המקטורן שלו יש כתם קטן,
אולי בעצם אפר סיגריות, וצריך לנקות אותו כי אחרת כולם יראו,
אבל היד שלי לא הצליחה לנוע.
הוא נגע באוזני כשהתנצל. הוא העביר את קצה האצבע על התנוך, כמו
על ענבל הפעמון, והתפקיד שלי היה לעשות "דינג דונג- מי שם?"
אבל לא עשיתי. הוא הסביר שוב ושוב את המצב. הוא תירץ ונימק,
והתחפר בתוך הנימוקים והתירוצים והתבלבל והתחיל מהתחלה. "זה
בסדר אבא", הייתי צריכה להגיד. אבל אני שתקתי, אני בת רעה.
"יהיה לך טוב", אמר, "יהיה לך מאוד טוב. את תהיי בטוחה,
ומאושרת, ויהיה לך הכול ותהי אישה טובה כל כך, ותחיי חיים
יפים". כה יפה סיפר שאני קינאתי בזאת שבסיפור שלו, עד שנזכרתי
שבעצם הוא מדבר עלי. עדיף להיזכר בדברים אחרים. ביום בו נפלתי
וחתך עמוק נפער ברגל ימין שלי, ואני בכיתי כל כך, ואבא רק הרים
אותי על ידיו ואמר - "עכשיו תירגעי, זה לא כואב", וזה באמת
הפסיק לכאוב. איך שהיה אומר לי להאמין בעצמי, והייתי מאמינה,
באמת הייתי. איך שהיה אומר לי להצליח ולעולם לא הגעתי למקום
שני. איך שהיה אומר לי לחייך, ואיך שעכשיו הוא אומר לי לאהוב.
ואני צריכה ללא היסוס לבצע, ואני לא.
"זה קשה להבין את הכול, קטנה שלי, אבל לפעמים פועלים בדרך
אחרת. הוא בחור טוב. אני לא אומר זאת רק בגלל כל מה שמסביב.
הרי לו הייתי פוגשת אותו בתקופה אחרת, אז כשהכול היה לנו, אולי
היית באמת מתאהבת, כמו שאצלכם בסרטים, ולא היית חושבת על
כלום", אבל עכשיו אני חושבת, המחשבות לא מפסיקות לרוץ לי. על
אז, כשהכול היה לנו, כשהבובות שלי היו מתחלפות בשמלות, ואלו
במפתחות של מכונית, ואיך הייתי עולה לרגל למיטה שלו בכדי לנשק
ולהודות, ואיך הייתי הולכת לישון, בלילה שלפני יום ההולדת,
בשביל להתעורר מחר להפתעה חדשה. והנה עוד מחשבה, על קופסאות
מלאות, ופינות חדר ריקות, על אנשים נכנסים ויוצאים, ובידיהם
דברים שלי, או כבר שלהם, על מבטו הכועס, על המספרים שרצים בראש
ובבית, והחישובים הלא פוסקים והגעגועים. געגועים שלו למה שהיה
לנו, געגועים שלי אליו. זאת מתחלפת במחשבה שאסור לחשוב אותה,
על תוכניות שבנה לי, שבנה ממני, על חבריו החדשים, על הבנים
שלהם, שלזה עיניים כחולות, ולזה צחוק משגע, ולכולם מטבעות
בכיסים ומתוכם אחד מחכה לי בחופה.
והנה רק מחשבה אחרונה, שנשארה לי עוד משיעורי תולדות האמנות,
על התמונות של מונה, שהיה מצייר אותם עם רגש, כאילו ידו רעדה,
או עיניו דמעו ולא ראה טוב, או שהיה לוגם לפני כל ציור כוסית
יין אדום. ואז הייתי אוהבת לדמיין את עצמי, בתמונותיו, בשמלה
לבנה עם שרוולים נפוחים, וכובע כחול ישן, על חוף הים בשקיעה,
או שטה בנהר, או הכי, בקתדראלת רואן המפורסמת, עם זר פרחים,
מחייכת מתחת להינומה, מצפה למשהו טוב שיקרה לי, שיבוא כבר.

קמתי וידי אבי נשמטו. לקחתי צעד אחורה והבטתי בו. המקטורן היה
קצת גדול עליו, כך גם עור פניו שנאגר לשקים סביב העיניים.  לו
הייתי נופלת עכשיו לא היה יכול להרים אותי. בקושי יכל  להרים
את עצמו. מבטו פנה אלי, כל כך מבקש.
"זה בסדר אבא", אמרתי, ופניתי לצאת אל הקהל שבחוץ. אני בת
טובה.

ובחופה דיברו עלי. עמדתי וחייכתי. הם דיברו ואני חייכתי. קידשו
ובכו ושברו ונתנו לשתות, ולי היה כל כך קשה להרפות מן הכוס
שקירבו לשפתי. ואז הייתה מוסיקה, וריקודים, ופרצופים לא מוכרים
שהסתובבו במחול סביבי, ואני ניסיתי לזהות בהם מישהו, מישהו אחד
לפחות שידע מי אני, מי אני כשאיני עומדת כאן, לבנה ונפוחה
ומקושטת בפלסטיק וחוטי זהב על החצאית שלי ועל האצבע, שיוצאים
ממני וקושרים אותי לזה שעומד לידי, שפתאום אפילו את שמו קשה לי
לזכור, וממנו זורמים לאבי וממנו הלאה.

על השולחן מולי נעמדים לפי סדר כוסות יין אדום. חלקן ריקות,
חלקן מחכות לתורן. זה בסדר כי הכלה צעירה ומתרגשת והיין על
חשבון הבית. והנה באחד מהם, בתחתית ישן לו מונה. בטח נרדם שם
אחרי הציור האחרון שלו. אני מעירה אותו מהר, מטפטפת קפה שחור
על המגבעת שלו ומניחה אותו על כתפי. גם הוא כמו כולם מאחל לי
מזל טוב, במבטא צרפתי קל ומתנצל שלא הביא מעטפה. אבל לי זה
בסדר כי אני יודעת מה אני רוצה ובקול רועד אני מבקשת ממנו,
"תצייר לי". והוא בלי לחשוב פעמיים מוציא מכיסו מכחול טובל
אותו בכוס ומציר מול עיני אותי בכיתה א' עם שתי צמות מחזיקה
ביד של אבי ואני מייד לוחשת, "לא, לא זה, זה כבר נגמר. תצייר
לי את מה שיהיה, את העתיד", ומונה חרוץ, מוחק עם החולצה את מה
שהתחיל ומחליף את הרקע, והנה מופיע בית לבן חצי יבש יפה, עם
גינה וגדר ודלת אדומה שפתוחה כל הזמן, בואו תיכנסו, ובפנים שני
חדרי שינה, סלון, ומטבח מבריק עם מקרר ומדיח ותנור ושני כיורים
בשביל להפריד בשר וחלב, וטוסטר שמנגן לפני שמוציא צנימים,
ומכונה שעושה לחם, רק לחכות 5 שעות, וריצפת פרקט והכול מקורי,
בלי חיקויים.
מונה יושב לי על הכתף, מזמזם בקצב המזרחי שברקע ואני, כולי
סמוקה, מבקשת מתנה אחת אחרונה. ציור שלו, שלו. ומונה, שקצת
עייף, מצייר ביד רועדת ועיניים דומעות דמות כהה שעומדת בכניסה
לאולם, כל כך לא שייכת למקום הזה וכול כך מוכרת. אין עליו
חליפה, הוא בולט ועדיין אני היחידה שרואה אותו. הוא יכנס, מבטו
מופנה אלי, ירים אותי על ידיו, יגיד, זה בסדר, תירגעי זה לא
כואב, וייקח אותי החוצה. הנה מונה מסיים את הטיפה האחרונה,
חותם למטה, ואני מביטה באיש שצייר, שמעולם לא פגשתי וכבר לעולם
לא אפגוש.
"רוצה לרקוד?" שואל הזה ופתאום אני נזכרת בשמו, יעקב. התקליטן
שם את ארכדי דוכין. אני מושיטה לו את ידי ובשנייה מניחה את
מונה בחזרה בתחתית הכוס. אנחנו רוקדים במרכז הרחבה, וכולם
מביטים בנו. אנחנו כל כך צעירים ויפים, כל כך מושלמים. "אני
אוהב אותך", הוא לוחש לי, "אני אעשה אותך מאושרת". אני מחבקת
אותו חזק ולוחשת לו בחזרה, "אני אאפה לך לחם, כל בוקר, רק
לחכות 5 שעות וזה מוכן".