New Stage - Go To Main Page

חן שזר
/
אהבה ואמת במחצית

אני מציעה לכם לא להתייחס ברצינות יתרה לגרפומנית הזו שהחליטה
לספר לכם את סיפורי. למה אתם שואלים? יען כי כל דמיון בין
הסופר, המסופר והאמת מקריים בהחלט. אבל אחרי שכתבה אותו החלטתי
להתערב ולערוך את בו השינויים המתאימים. אז הציתו לכם עוד
סיגריה, לגמו לגימה קטנטונת מכוס הקפה שלכם  לפני שיתקרר,
והשקיטו ושמעו.

אז ככה. פעם אחת לפני הרבה- שנים, במאה הקודמת, הייתי נערה
צעירה ויפה ובעיקר רזה. בחיי היו עלי פחות איזה שלושים קילו,
טוב. לא צריך להגזים אבל עשרים ושניים בטח. אבל הכי חשוב הייתי
מאוהבת. מאוהבת זו לא מילה. מסוחררת. וכמו שאתם יודעים אהבה
עושה משהו לנשמה וגם לגוף. ומכל הגברים במי בחרתי, אתם שואלים?
לא פחות ולא יותר מאשר בדייג מזדקן עם זקן מדובלל, שיער מדובלל
עוד יותר. בעל בעמיו עם כמה צאצאים בצפון, ועיניים בורקות.

הייתם מאמינים? אפילו אימא שלי, המרוקאית הגזעית עם הגנים
הפולנים עודדה אותי ללכת אחרי הלב והזקן, אז הלכתי. ביליתי את
רוב לילותי על שפת ים סוף, מזדווגת בלהט של חתולה מיוחמת, חיה
באוהל נטול קירות, פרוץ לשפעת רוחות, מדייגת עם אהוב נפשי
ועולה לצפון, כלומר לאילת, לפחות פעמיים בשבוע כשנגמרות
הבירות, וצריך  למכור דגים ולרכוש כמה מצרכים.

לא הפריע לי שיש לו אישה חוקית אי-שם בצפון הרחוק, לא הפריע לי
שלא היו לנו מים זורמים או חשמל או אוכל נורמלי. ואם מישהו
יאמר לכם שכי אי אפשר לחיות מאהבה, אז תגידו לו שהוא טועה.
אפשר גם אפשר עד שהלב נשבר או הגב, מה שבא קודם. אצלי נשברו
שניהם בבת אחת כלומר הלב שלי והגב שלה. כמעט הרסתי אותה במכות
עד שגיליתי שהאישה הלא צעירה והלא נאה המככבת על המיטה שלי,
כלומר על השטיח שלי, היא בעצם  אשתו החוקית. חכו, זה לא היה
העיקר אלא רק איך אומרים, נתוני הרקע. כמובן שבאותו יום חזרתי
לאילת עם המכונית שלו. השקיתי אותה בחול והשקעתי אותה בנמל,
שידע לו שאיתי לא משחקים, וחזרתי הביתה לאימא.

אחרי שנרגעתי, התחתנתי, ילדתי,  ניהלתי חיים בורגניים כאילו
נורמליים  אבל הלב, הלב השבור נשאר על החולות הלבנים. פעם ב
הייתי יורדת לשטוף את הנשמה מכל החרא שיש, להתרגע ולהיזכר. כמה
פעמים גם פגשתי בו על החוף, והתגלגלתי איתו  ימינה ושמאלה
וקדימה ואחורה לזכר הימים הטובים ההם. לאשתו שהסכימה לחזור
אליו לא כל כך היה אכפת, ופעם או פעמיים הצטרפה אלינו לחימום
הקנה. וגם זה לא העיקר. מי שלא אהב את החגיגות שלי והחופשות
שלי בחולות היה הקבוע שלי, אהבל  מושלם. בעצם היה די בסדר,
מפרנס לא רע, מפרגן לפעמים, נתן לי חופש עד גבול מסוים. אבל
מה, לא אהב את הרעיון שאני יורדת לאילת ועוד יותר לא אהב שאני
צוללת בסיני. אמנם הוא לא ידע שאני צוללת לא רק בים, אבל כנראה
ניחש, והחיים זרמו ככה עד לפני חמש שנים, שאיך שעברתי את מעבר
הגבול בדרך לסיני, בשתיים בלילה, עצרו אותי.

תארו לכם את מלכת המדבר והים, הכוהנת הגדולה של החיים הטובים
נעצרת במעבר  וזה לא שהשוטרים במעבר לא הכירו אותי, זה הכי
משגע אותי, והייתי המומה. תארו לכם שעוצרים אתכם, בשתיים לפנות
בוקר, אחרי נהיגה של כמה שעות טובות מהצפון. כל הגוף כואב, אתם
חולמים על מיטה רכה ומצעים קרירים או על חוף צלול ומים מפנקים,
תלוי בכושר הדמיון שלכם , ושוס. גבירתי נא לרדת מהחלום, את
עצורה. זורקים אותי לקלבוש, לא נותנים לי לצלצל, לא נותנים לי
לאכול, ובטח לא נותנים לי לישון. וחכו, הכי גרוע הוא  שאני לא
יודעת על מה וכמה ולמה ואני מנסה לנחש. כל שאני יכולה להעלות
בדמיוני זה כלום, נאדה, גורנישט מיט גורנישט, והאמינו לי זה
הכי גרוע.

בתחילה חשבתי שזו טעות שעוד  מעט תתבהר, אחר-כך חשבתי שאולי
הבן שלי שכח כמה גרמים של גראס במושב האחורי. שברתי את הראש עד
שנרדמתי וגם כשהעירו אותי בבעיטות לא היה לי מושג במה מדובר.
דרשו ממני לשלם עבור המונית שתיקח אותי עמוק לתוך מצרים כי היה
עלי לעמוד בפני שופט שיגזור את גורלי. עורך דין? תשכחו מזה.
לדבר עם הבית - חבל על הזמן, וכך אני מנסה לקשקש בערבית קצוצה
שפעם ידעתי, אוי מר  לי אוי, שמעיה למה לא הקשבתי לך בשעורי
ערבית והיום אני בטכסי מצ'וקמק  עם  בדואי עם גלבייה שכל רגע
יכול להכניס לי שבריה ול'סתלק.

השופט כעס  כשהעירו אותו וכעס עוד יותר כשראה שלפניו אישה לבנה
ועוד יהודיה ולא סתם אלא תוצרת ישראל, והתפוצץ מכעס כשקרא את
הניירות שלי  וראה את הדרכון שלי. איני יודעת אם החיוך שלי
המיס אותו  או השוק השזופה שלי עוררה אותו, אבל בסוף התרומם,
נבח משהו לפקיד ויצא. אני עדיין לא הבנתי, גם לא כשזרקו אותי
בחזרה למעבר הגבול אחרי ארבעה ימים בצינוק והביאו לי את הג'יפ,
וצעקו לי באנגלית קלוקלת "את לא כאן יותר."  
נדמה לכם. אני עוד אחזור, אתם תיראו, אני עוד אחזור.

לחזור הביתה אחרי בושה כזו, מי היה מאמין. לא סיפרתי לאיש
שזרקו אותי מסיני במיוחד לא לאהבל שלי, אבל החיים לא שבו
למסלולם, ועזבתי אותו. לא בגלל החיוך שבו הקביל את פניי, וגם
לא בגלל המריבות האין סופיות לתוך הלילה. וגם לא בגלל שתפסתי
אותו מתגלגל על המיטה שלי עם החברה הבלונד-צבוע  שלי. מה שהרג
אותי לבסוף הייתה העובדה שפתאום קלטתי שאני בחיים המזורגגים לא
אוכל יותר לראות את הים הכחול ולנשום את האוויר של האינסוף
מדבר של סיני, והוא אם היה יודע היה מבסוט עד-הגג.  טוב גם
בגלל כיני הבושת, אבל זה היה משני.

אין לי ספק שראיתם אותי בצילומים בטלוויזיה. כן, זו היפה
בגלבייה בצבע טורקיז ושיער אדום. אתם לא זוכרים? כשהגעתי למעבר
במהלך סוכות תקע לי איזה בחורצ'יק צעיר מיקרופון ושאל אותי
"אינך פוחדת לרדת לטאבה אחרי כל ההתרעות של מערכת  הבטחון?"

"הצחקת אותי", עניתי, "מה יש כבר לפחד, כל הזמן יש התרעות, אז
מה שנפסיק לחיות? כמובן שאני לא חוששת," עניתי בקול בטוח בחוץ
ורועד מבפנים.  מה שהוא לא ידע זה שקודם כל הוצאתי דרכון חדש
והחלפתי את שם המשפחה שלי הגיע הזמן לא? ואת התמונה שלי, רציתי
להצטלם בקרחת אבל ויתרתי.

המשכתי בצעידה קלילה אל עבר היעד הנכסף. המעבר היה כמעט ריק.
כל מי שרצה לרדת לסיני כבר עבר ומי שרצה להקדים את הפקק  כבר
היה בדרך חזרה. איני יודעת אם ההחלטה הייתה נבונה. קיוויתי
שהישראלים כבר עייפו את המצרים ואלה יהיו פחות קפדניים. טעיתי.
אפילו הדרכון הבתול בלי שום סימני עבר של סיני, לא הרשים אותם.
והם בדקו ובדקו. הדרכון שלי עבר משוטר לשוטר שדפדף ודפדף והרים
ידיים גבוה והתרגש ואחר כך לקחו את הדרכון שלי לחדר הסמוך ומתח
היה באוויר או שרק נדמה לי.  נשמתי עמוק וצללתי לתוך הבודקה של
השומר, מנסה להתמזג עם הקירות.  

כשחזר, אחרי נצח נצחים, עוד התלוצץ בערבית עם החבר שלו ושניהם
צחקו, אחר כך זרק את הדרכון הבתול על הדלפק, הרים את העיניים
שלו שלרגע נדמה לי שהיו כחולות והפטיר, "את פרסונה נון גרטה,
החוצה לא לבוא איזיפטה, את החוצה, סוף". אני מה," לא הבנתי.
אני פרסונה? בטח שאני פרסונה, לא כל כך חשובה אבל פרסונה כן,
אבל נון גרטה? מה פתאום אני לא דיפלומטית, רציתי לזעוק, ואין
לי נשק או סמים, אני רק רוצה לצלול בים, לראות את הכוכבים
הבוהקים בלילה ולחלום על העבר.

עוד אני מנסה למצוא את המילים הכי מתאימות ורעש מגיח מכיוון
החוף  מלווה בכדור אש המתרומם ומקפיץ את כולנו. אחרי זה אני
זוכרת מעט מאוד. רק  שלקח לי כמה דקות להבין וברגע שקלטתי
הכנסתי את הנהג האוטומטי לכלל פעולה. התנעתי וכיוונתי מצפני
ומצפוני אל עבר אילת,  בדרך הספקתי לחייג למספר המוכר ולדווח :
"את חדר מיון כן, זה דחוף." עליתי בטיסה את הגבעה והחניתי את
הג'יפ שלי  הכי קרוב ליציאה שיכולתי, ליתר בטחון. לא התעכבתי
לפטפט עם השומר בכניסה.

"היי, ג'ינג'ית, אז מה את אומרת, מחכה  לנו הרבה עבודה. ההודעה
שלך אושרה גם בקשר", מקדמת את פניי  רותה, זו שחתמה קבע על
מיון אילת לשנה ושכחה לחזור הביתה,"ואתם לא שמעתם את
הפיצוץ?".
"שמענו רעש עמום ולא משמעותי", מדווחת לי רותה, תוך שהיא
משחררת עוד מטופל מחדר המיון, "אבל כולם כבר בדרך", היא
מוסיפה, "הפעלנו את רשת הקריאה". "מי תורן בכירורגיה?", אני
שואלת וחשה כיצד האדרנלין מתחיל להתרומם. לוקח לי זמן להתרגש,
הפעם, אולי כי עבר כל כך הרבה זמן?

לילה ויום ביליתי קבורה עמוק בחדר ניתוח. שכחתי הכל, גם את
העובדה שכבר מזמן לא פתחתי רשתות, ולא הצצתי פנימה לתוך בטן
מרוטשת, מנסה לנחש היכן הכבד, והיכן הטחול ולעצור דימום. אבל
זה כנראה כמו רכיבה על אופניים. כשהלחץ נגמר נזכרתי שמזמן לא
באה אל ריאותיי איזו סיגריה הגונה ויצאתי לשאוף אוויר. מגרש
החניה האחורי התרוקן. רק מקדימה עוד הייתה המולה של משפחות
מודאגות. מזל שאיש אינו יודע שאני כאן ולא דואג לי.

לא זיהיתי אותו בהתחלה. שפוף, מקומט ועטור זקן אפרפר כזה שלא
מחמיא לגבר מזדקן. בחיי האהבל שלי. מעניין מה הוא עושה באילת
שנואת נפשו  ועוד יותר מה הוא עושה ביוספטל?
-"תסלחי לי," התחיל, "אולי את יודעת איפה הרישומים?".
-"רישומים אתה בטח מתכוון לרשימת הנפגעים".
קיצרתי אותו מנסה להחניק חיוך פעוט.
"של הנפגעים מטאבה", המשיך כלא מקשיב. "אני מנסה למצוא, לחפש
את החברה שלי, אולי את יודעת?"

אז האהבל שלי עדיין מתגעגע,  בא לחפש אותי  רגע, אולי ואולי
מישהי אחרת? שמעתי קול בתוכי. לתת לו להתענות קצת או לפזר מיד
את הערפל?
"מותר לדעת את שמה של המאושרת?", חייכתי לעצמי.
"בת זונה שכמותך, לא יכולת להתקשר? אינך יודעת כמה דאגתי."
התחבקנו כמוצאים אוצר אבוד.
"איך ידעת שאני באילת?", שאלתי בסוף המעיכה.
"קיוויתי שאת עדיין כאן", אמר וקולו מצטרד. "ראיתי אותך
בטלוויזיה בדרך למטה, וקיוויתי שלא יתנו לך לצאת...". "ולמה
שלא יתנו לי לצאת?", שאלתי, מתחילה לראות את האור בקצה
המנהרה.

"את זוכרת את טאבה לפני שש-שבע שנים? כשרבנו ובכל זאת ירדת?
פיזרתי אז כמה תרמילים ריקים בבגז'", אמר ונחנק, "לא רציתי
לאבד אותך, אבל לא ידעתי שזה לכל החיים, בחיי שלא רציתי לאבד
אותך, ובכל זאת איבדתי, וזו האמת כולה, ואני...אני מצטער".

אז תגידו אתם אהבל או סיני מה עדיף?
האמת, היום אני כבר יודעת את התשובה.






מוקדש בחיבה לכל הסגל הרפואי והסיעודי ביוספטל שטיפל במסירות
יוצאת מהכלל בכל הפצועים, למרות כוח האדם המצומצם שעומד
לרשותו.  

ולא, לא שכחתי. כאן היה צריך להיות כתוב כל דמיון בין לבין
וגומר, אבל זה יהיה לא נכון כי הסיפור תפור מחוטי המציאות הארץ
ישראלית הנוכחית.







היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/11/04 19:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה