"...וכל הסיפורים האלו על העם הנבחר, למה הם הובילו? שבסופו של
דבר באמת בחרו אותם. חיפשו אותם במרתפים ובעליות הגג, ביערות
ובין הגבעות. היו מוכנים לחפש חודש שלם יהודי אחד ויחיד בלי
להרפות ובלי לנוח. וכשמצאו אותם הרגו אותם."
"כן," קולו של הרב נתעלה לטון צרחני של יללת קרב, "שלפו אותם
מתוך החורים שלהם והרגו מיליונים מהם בגז רעיל. לא רק זה, אלא
שבדקו למי היה אבא יהודי ולמי היה סבא יהודי, מי הוא דור
רביעי, חמישי ושישי ליהודים, ובחרו אותם למוות."
סלילי עשן קלושים עלו מנחיריו המלוכסנים של הרב ושיוו לעיניו
הכתומות העזות מראה של אש בוערת.
"ככה זה כשאתה חושב שאתה נבחר, ככה זה כשאתם מדמיינים לעצמכם
שמה שקיבלתם, קיבלתם בזכות מהשמיים, ולא על ידי עבודה קשה של
תיקון המידות."
במחסן המזון הכביר שהוסב לישיבה ארעית התפשטו גלי לחשושים
מהוסים בינות ספסלי הגזית. מבטים הצטלבו ואצבעות החלו מרקדות
בשפת הסימנים החרישית של לוחמי המנהרות.
הסימן הרווח באותה נסיבה היה האגודל הנפול והמסתחרר של ''מישהו
איבד פה בורג'', והיו גם מי שזמזמו ברכות נוגה את הניגון
החסידי של ''כי בשמחה תצא ובשלום תובל'', בתקווה שהרמז הדק
כרכס הקרנף יגרום לרב לעבור לפסים יותר נסבלים.
"אין בעיה," זרועו הירוקה והמסוקסת של הרב התפתלה באוויר
במחוות ביטול. החזה האדיר התנפח והיו כאלו בקהל שחשבו שמיד
יינתז אליהם תרסיס חומצה ארסי מבין מלתעותיו. "חבורה של פוצים
אני רואה שחירבנו הדרקונים עלינו הלילה!" הוא שאג. "אני מכיר
אתכם, ראשי ליפה, ולא מהיום ולא מאתמול. אתם חושבים לעצמכם
הצלחנו לצאת מהחושך, עשינו ברית מילה, השתכרנו כמו חזירים
בפורים והנה אנחנו, גיבורים מגיבורי ישראל. יש כאן אפילו כמה
כאלו שקעקעו אותם בשמחה ובששון, והם מסתובבים עם העיגולים על
הפרצוף, כאילו השיקוץ הזה הוא כרטיס כניסה לגן עדן. מה אתם
חושבים? שאם הנקבות במאורה לא רוצות אתכם אז היהדות תיקח אתכם?
אתם העם הנבחר לדעתכם?"
כמה מהמקועקעים בקהל חרקו שן בדממה.
"אני שמח שאתם מסכימים איתי," הריר הרעיל נפלט מבין הניבים
הירקרקים כאשר הרב גיחך. "אני הבנתי את הראש, חוטפים כמה
צלקות, הורגים אי אילו שדים וכבר יכולים להיות חסידים. מי צריך
יראת שמיים? בשביל מה לעבוד על הנפש, כאשר השריון יושב טוב,
הכסף זורם ובארון אתם שומרים ערימה של גולגלות. אז תקשיבו,
ליצני קרב, לפני שאתם מתחילים לעשות סימנים עם האצבעות. החסיד
הוא מי שמתחסד עם קונו, לא חבר במועדון לוחמים יוקרתי. קחו
לדוגמא את יוסף הצדיק. למה קראו לו צדיק? הוא לא קיים יותר ממה
שציוו עליו. הוא בטח גם לא רכב על איזה דרקון עטלפי. אלא
כשהריבונו של עולם נתן לו מתנה את אשת פוטיפר, שהייתה מותרת לו
במילא, כי אין אישות בגויים, הוא אמר ליתברך שמו ''אתה אל תעשה
לי טובות''. זה צדיק! להגיד ''לא תודה'' זה צדיק! זה חסיד! זה
אחד שלא עושה את תורתו קרדום לחפור בו."
עיניו הרושפות של הרב עברו במהירות על כל הקהל הנזעם וההמום.
"למה אני מספר לכם את כל זה?" הוא נאנח. "כדי להרוס לכם את
הערב, אתם חושבים? בכלל לא. מחר כל אחד חוזר לעבודתו ורבים
מאוד מהיושבים כאן ילכו למלחמה, והלוואי שאתבדה. אולי זה
הדיבור היהודי האחרון שישמעו בחייהם.
"אני יודע איך זה בקרב. יש מי שלא יספיק אפילו להגיד וידוי
בטרם הוא יצנח מהשמיים יחד עם העפנף שלו, ויש מי שייקטל בכוכים
החשוכים, חסרי התקווה, ואפילו העצמות שלו לא יזכו להגיע לקבר
כלשהו, חס וחלילה, לא כל שכן לקבר ישראל. ולכן, לפני שתצטרכו
לעמוד לפני בית דין של מעלה עשו לעצמכם טובה ותתארגנו בצורה
כזאת, שהם יהיו חייבים לכם ולא ההפך."
הוא חייך בפה מלא עשן ונשף "זהו חברים, שתהיה לכם התוועדות
נעימה וגמר חתימה טובה."
ובדברו פרש את כנפיו הירוקות הדקיקות והמריא בסילון עשן דרך
הארובה.
קהל השומעים התמתח והחל לשים פניו אל היציאה. רבים נענעו
בראשיהם באי אמון וצחקוקי מבוכה נשמעו לרוב. ההלם היה קשה מדי,
ויהיה צורך בכמויות בלתי מבוטלות של אלכוהול כדי למחות את זכר
השיחה הקשה.
"שמעת כזה דבר?" פנה דורטילוק אל סאנגור בעוד הם נדחקים לעבר
הפתח. "כזו ערימה של הבלים לא שמעתי מאז פגשתי בדרואיד המשוגע
במגרש הגרוטאות של גילדת הזבלנים."
סאנגור נעץ מבט המום ובתחילה לא היה מסוגל בכלל להשיב, עד שרוח
הלילה הקרירה של ונדיהול נישבה וליטפה את פניו.
אפילו בשעה מאוחרת יחסית זו המתה העיר ושקקה מאורות ואנשים.
ענן של קורת רוח חלף על פניו המקועקעים של סאנגור כשעיניו חלפו
על העיר שבמאה השנים האחרות הייתה כמעט בית בשבילו.
בצפון היבשת הגדולה של גאמבוזיה הייתה בקעה כבירה, שכאילו
נחצבה ברכס האדיר של הרי האון.
צורתה הייתה עגול מושלם והיא זכתה לשם ''בריכת הסלעים''. חשופה
מצמחיה וממוקמת באמצע ישימון, היתה יכולה הבריכה להישאר רק
קוריוז בפי הגיאוגרפים הקוסמיים, אך אדוני התוהו חסרי הפנים
בחרו למקם בה שלושה סניפים של מעבר השד, ובכך הפכו אותה לצומת
התחבורה הבינכוכבי הצפוף ביותר על הפלנטה.
בדיוק במרכז המשולש שיצרו שלושת השערים קמה ונדיהול, עיר
סואנת, שנועדה לנצל את תנועת העוברים בין העולמות לצרכים
מסחריים. כאשר שטפו את היקום גלי המלחמות ולא הותירו אף עולם
להסתחרר בשלווה מסביב לשמשותיו ביססה את עצמה העיר כבירת שכירי
החרב וכמפגש הלוחמים הנודדים. חמשת אלפי תושביה הקבועים היו על
טוהרת סוחרי הנשק, סוכני הצבא והזונות. בתי המסחר היו פתוחים
כל הלילה ועסקי בתי הבושת שגשגו ופרחו. חניון הדרקונים, שהיווה
את מקום מנוחתן של מפלצות הרכיבה, ששימשו את הלוחמים בנדודיהם,
היה מלא כל השנה בגריפונים, בעפנפים ובסוסים מכונפים, כשמדי
פעם אפילו דרקון אמיתי נושף להבות היה מזדמן לכבד את המוסד
בנוכחותו.
כך היתה ונדיהול בימיה הרגילים, עיירה גועשת ואלימה בה חלאת
העולמות היתה מתאספת לפרוק את יצריה באורגיה של חמדנות.
אלא שכנשבו רוחות הסתיו במישורים, החליטו זקני החסידים וראשי
הרבנים לנצל את מיקומה המוצלח של ונדיהול ולקיים בה את ימי
ההתחזקות טרם ראש השנה, מה שכונה במקומות מסוימים חודש הסליחות
והרחמים.
הדת החסידית התפשטה כלהבת דרקון בכל העולמות הידועים. ממשכנה
העתיק בעולם ההריסות טראץ שלחה קנוקנות ארוכות ועזות דרך מעברי
השד בנתיבי הסחר הבינעולמיים וכבשה מעוזים איתנים על פני
הפלנטות ובתוכן. ראשונים היו הקלאנדורים, המוכים והמשוסעים
בסבך המלחמות הפנימיות שלהם, שהתנחלו על דת הכופרת באלילים
ושמה את מבטחה בחיים רצופי מצוות ותקנות, שיביאו את המאמינים
לאושר, סיפוק, ובסופו של דבר, לגן עדן. אחריהם בחרו והחזיקו
הגמבוזים בעולמם ההרוס על ידי ברית האופל, והאימפריה הגמביט
בארבע עשר עולמותיה אימצה את הדת החדשה אל חיקה, ובאמצעותה גם
העולמות המנותקים של ג'אקשן ומנטאר זכו לחסות בצל האמונה
החדשה.
לאחר ארבע מאות שנה היו החסידים והחסידות למוסד מוכר ונדרש. על
החסידויות הישנות והמוכרות של ברסלב, חב"ד, בעלז, סאטמר
ומונקאץ' נוספו חדשות כמו תוהונטאש בקלנדוריה, קאסטאנאש
בג'אקשן ואוקסטופיץ' בולאדיסטאג. בישיבות דלק האור עד עלות
השחר, ומאות תלמידים רכנו על ספרי הקודש העתיקים, בעוד שבחוץ
יללו אנשי הזאב ורוחות הרפאים נהמו.
אבל ללא ספק מאחזיה האיתנים ביותר של החסידות היו בממלכות התת
קרקעיות של העלפלים, השדונים הכהים בני האופל. באימפריות
הקסומות, בהן שלטו שושלות של נקבות אלימות, העדיפו רבים
מהזכרים לעבוד אל אחד מסתורי, סמוי ואדיש, מאשר להיות לבשר
תותחים ולאשכים לעת מצוא עבור אחיותיהם ואימותיהם.
רבים מאותם דתיים חדשים נמלטו בדרכים שונות מערי המעמקים וכבשו
לעצמם מקום מכובד באוכלוסיית הנוודים שכירי החרב, שטיילו בין
הכוכבים במטרה להרוויח את מחייתם מהרס וחורבן.
לכן, כאשר היה צריך למצוא מקום הולם להתכנסות דתית ערב עונת
המלחמות, היתה ונדיהול הבחירה הטבעית. החסידים פשטו על העיר
כלהקת צבועים ובאמצעות ממון ואגרופים שינו את פניה מכל וכל.
בתי הבושת היו לכוללים, ששירתו את בני החסידיות השונות, ואילו
הזונות התעטפו בשמלות ובצעיפים אטומים והגישו מזון לפיהם של
המתמידים, המתנודדים תחת עומס תלמודם. מהפונדקים עלו כל לילה
ניגוני דבקות עתיקים המהללים את יתרונות האמונה ואת האושר
הצפון בחיי טוהר, ורק בחנויות הנשק היו העסקים כרגיל והמחירים
אפילו האמירו.
סאנגור היה מבקר טיפוסי בונדיהול בימים אלו. קצין שכירי חרב,
שמוצאו באחת ממשפחות האצולה העלפלית באורפאד, סייף מחונן
ואסטרטג מבריק, שאחרי מאה חמישים שנים של מלחמות רצופות העדיף
את לימוד התורה על כל אותם תענוגות, שהיו נחלתם הטבעית של
הבריונים האלימים, פורעי החוק ובעלי הממון מאז שחר ההיסטוריה.
הוא ודורטילוק היו בני דודים רחוקים במקורם, אך בעוד שסאנגור
בנעוריו כבר הוכרז כבעל אופי מסוכן לבני עמו והוקע וקועקע
כמנודה, הרי דורטילוק הגברתן מעורר האימה התקדם בשורות
המיליציה המשפחתית, עד שקיבל תפקיד אחראי מספיק עד כדי כך שלא
היתה לו שום בעיה להסתלק מהעיר ולעבוד בשמחה את האל הנעלם,
שאימץ לו בחשאי.
"אני אגיד מה אני חושב," אמר סאנגור בטון מהוסס, "רבינו הקדוש,
יתברך שמו, סובל לאחרונה מחוסר מזומנים, ומה שקרה זה, שהיום
הוא נאלץ לנטוש את הישיבה בתוהונטאש ולשוב להשכיר את ציפורניו
ושיניו לכל המרבה במחיר. אחרי כמעט חמש עשרה שנה שהוא שורץ
בישיבה, מבחינתו הדבר כרוך באי נעימות רבה. לכן הוא עצבני ואת
העצבים שלו הוא מוציא עלינו."
"אה כן?" תהה דורטילוק ממרום קומתו הכבירה וליטף את שריון
הטונגסטן שלו. "מישהו כבר שכר אותו?"
"בטח," משך סאנגור בכתפיו, "הוא לוחם טוב. הניהילים לקחו אותו
לפקד על סיירת ביטחונית באחת מהערים המעופפות שלהם."
"יפה מאוד," הריע דורטילוק, "אז אולי תיפול לידי ההזדמנות
לסגור איתו חשבון בגלל הערב הזה. ראה נראה איך הריר הרעיל שלו
מתמודד עם להב מחושל היטב," ובדברו טפח דורטילוק על ניצב חרבו
הענקית והקסומה, פאר תוצרת חרשי האופל בנארקופאג.
"מה???" צווח סאנגור. "אתה מתכוון לעבוד בשביל הקיסר הטרומפי
המצחין? הרי באימפריה המקוללת קוצצים את לשונותיהם של החסידים
כפי שהם עושים לקבצנים ולמבריחי סוסים."
"זה נכון לגבי האזרחים שלהם בלבד," ענה דורטילוק בפסקנות. "אם
אתה שכיר חרב אתה עושה מה שבא לך."
"שמעתי את הסיפורים האלו," החווה סאנגור בידו בביטול. "תעשה לי
טובה, ואל תגיד להם שיש לך לשון."
אבק סלעים לבנבן כיסה את רחובות ונדיהול ואת בתיה. בלילה האפל
מתחת לאור הכוכבים נראתה העיר כאילו היתה עשויה משלג. מגפי
הלוחמים העלו עננים קלים של אבק כשפסעו ברחוב בצעדים איטיים
ונינוחים, כאילו אין פשעים ומלחמות, רק אלוהים, שרחמיו על כל
מעשיו. הנוגה החיוור שפיזרו פנסי הרחוב הקסומים של ונדיהול
פיזז וקיפץ על דורבנות קרב מעוקלים, על קולרי מתנקשים מכושפים
ועל ניצבי חרבות, שהשיבו לו בזוהר קסמים חמים וצמא לדם. שירה
כבושה בקעה מהפונדקים הרבים והסתלסלה באוויר הלילה הצונן. מתוך
אחד מבתי המרזח ההומים, אותו אחד תלת קומתי וכרסתן שהיה מכונה
''הסנדק הרווק'', נשמעו מילים עתיקות מאוד, שרכבו על המנגינה.
החסידים כבר החלו בהתוועדות שלהם ומילאו את הרחוב בניגון
החסידי הנושן.

הך בסלע הך הך
הך בסלע הך הך הך
הך בסלע הך הך
ויצאו מים

בשומעם את השיר מכה בעוז החישו השניים את פעמיהם, כי הלוא
הניגון הוא קולמוס הנפש, והנפש תמיד זקוקה לכל מה שיכול לעזור.

"היי טרינטול," שאג דורטילוק כלפי לוחם בשריון שחור, שהתרחק
במהירות לכיוון השממה "אתה לא בא להתוועדות?"
"אני הולך להתבודד," נישאה התשובה ברוח. "בן הלטאות הוציא לי
את כל החשק לחגוג היום."
"תראה קצת יהודים, מה אכפת לך?" צרח אליו דורטילוק.
"לי כבר לא אכפת מכלום!" ענה טרינטול. הוא העטה על גבו גלימת
הסוואה ונעלם בחשכת הלילה.
"ברסלבים," נחר העלפל הכביר, "אומרים להם משהו והם ישר רצים
לבכות לאלוהים. איזו חסידות אינפנטילית, בחיי."
"תסלח לי," רטן סאנגור, "גם לי לא מתחשק שום דבר כשאני חושב
שהרגו כל כך הרבה יהודים סתם ככה."
"לא הרגו אף אחד ואל תאמין לכל שטות שאתה שומע," דורטילוק גיחך
וחשף את הטופרים הזוהרים שעל כפפת היד שלו. "חוץ מזה, לא סיפרת
לי בשביל מי אתה עובד השנה."
"אה," סאנגור משך בכתפיו, "אני קיבלתי פיקוד על סיירת בכוחות
המיוחדים של גמבוזיה. אנחנו נעופף לנו בין ההרים השחורים וברגע
שנראה איזה קן שרצים של ברית האופל, נקרא לנחתי הכתר שיחזירו
אותו אל התוהו."
"בקיצור," נשמע צליל איבה בקולו העמוק של דורטילוק, "אתה הולך
לעבוד אצל הנילבוג."
-"מה פסול בזה?"
"הנילבוג," הסביר דורטילוק, "הוא השרץ השטני ביותר שנברא מאז
כוהני הדם של אל הטירוף שרצחו את דהירליקס, ואל תגיד לי שאני
לא צודק."
"אני לא הולך להתחתן איתו," התרעם סנגור וטפח על חגורת הכסף
שלו. "אני בסך הכל מתכוון להרוויח ממנו חמש מאות גוויפי לחודש.
אני מקווה שבסוף השנה יהיה לי מספיק כסף לתרום אגף חדש לישיבה
בתוהונטאש. מגיע לחבר'ה שם חדרי שינה נורמאליים עם כיורים
לנטילת ידיים."
"בקיצור," סיכם הגבוה מבין השניים, "מצאת לך אדמו"ר, ועכשיו
אתה שובר את הראש איך ללקק לו."
סאנגור גילגל את עיניו לשמיים. האמת, כמו שאומרים, משחררת.
מול השניים הפוסעים ניצב גרדום שיש בגובה ארבעה וחצי מטר, עליו
התנדנדה גופה מרוטשת של עלפל. זה היה ברנש שנמצא מקיים יחסים
עם דיאדרה מנודה באחד המחסנים. החסידים שלכדו אותו זעמו כל כך,
שלא נתנו לו להוציא הגה לפני שתקעו את כידוניהם בראשו. אחר כך
התברר שהבחור היה מלווה שיירות מסכן, שעצר בוונדיהול כדי
להחליף כוחות, ובכלל לא היה לו שמץ של קשר אל הדת החדשה, אך
מכיוון שקל יותר לטעות מאשר להודות בטעות תלו תלייניו על גופתו
הרצוצה שלט שהודיע ''ארור השוכב עם כל בהמה''.
"יש כאן כמה יהודים טובים," מלמל סאנגור כשראה את הפגר, "שאני
בספק אם אפילו אלוהים הטוב יכול לעזור להם."
"אתה נסחף," גיחך דורטילוק. "שכחת שטוב שבגויים הרוג?"
-"הדרואידים גויים ואנחנו חברים איתם."
"הדרואידים לא גויים," פרץ דורטילוק בצחוק פרוע, "הדרואידים הם
חיות והתורה מצווה עלינו להתייחס יפה לבעלי חיים."
שעטת פרסות נשמעה לפתע. אבקת הסלעים העדינה שריפדה את רחובות
הסלע של העיר התנערה מרבצה ופרצה בריקוד מסמא בין הבניינים
הצחורים. מתוך ענני האבק פרצו חמישה פרשים רוכבים על סוסי פרא
מנומרים, שצנפו בקול והתפתלו בעוד הרוכבים מנסים לגרום להם
לעצור על עומדם.
החסידים שברחוב עצרו. היו כאלו שבעדינות שלחו אצבעות לכיוון
ניצבי החרבות וידיות הכידונים.
הבאים זה מקרוב הצליחו להשתלט על סוסיהם, ועתה הם הצעידו את
הבמות הנסערות בעדינות בחפשם אחרי שוקת.
שערם היה שחור יותר מחשכת החלל בין הכוכבים, ועור פניהם בהיר
ומנומר בין זוג אוזניהם הענקיות החדודות. הם לבשו שריונות
קלים, נשאו בחגורותיהם גרזני יד ועל גבם היו קשורות קשתות
ענק.
את פיהם הקפוץ טבעית הם כיווצו בבוז כשראו את ההולכים ברחוב,
ועיניהם הצרות והמלוכסנות הצטמצמו באיבה.
"צ'ינגים," המילים נורו בפרץ רוק מתוך שיניו החשוקות של
דורטילוק, "איזו ארוחת סיום נפלאה לקייטנה החסידית בונדיהול."
מול הצ'ינגים ברחוב כאילו נעלמה לה הדת החדשה ונגוזה, ורק איבה
גזעית עתיקת יומין נותרה מפעפעת בעורקים וגועשת. אלפיים שנה
קודם יצאו העלפלים בעולם המרוחק של קרוץ-דיטניה מתוך נקיקיהם
תחת המדבר ופתחו במסע השמדה נגד כל הגזעים האחרים. הם טבחו
בפיונים שדוני היער, עשו מהגמדים סלט והותירו מבני האדם ערימות
של עצמות עשנות. כשהגיעו אל רכס הקרנף הם גילו גזע אלים של
שדוני הרים, שגרם להם לסגת מנוקבים כמו מסננת בחזרה אל בורות
הולדתם ולא לחזור ולהוציא את האף החוצה במשך מאות על גבי מאות
של שנים. זו היתה הפעם הראשונה שהעולם גילה את קיומו של גזע
נדיר וקשוח זה, שכינה עצמו ''שינגה'', כלומר קרובי המשפחה של
השדים. הם היו לוחמים קשוחים, מכשפים דגולים ופסיכו-מטבוליסטים
מצטיינים, ובשנים האחרונות התפרסמו בכך שהיו היחידים למעשה
שהצליחו לבלום את חיילות הדרקונים של ברית האופל. אם לא היה די
בכך כדי להשניא את שדוני ההר על שדוני המערות, הרי בנוסף לכל
הצרות האמינו הצ'ינגים בנולף, אדון השדים ואל האש. למען האמת,
כוהני נולף היו הראשונים שהפכו לחסידים, ובפולחן החסידי נשמרו
די הרבה מוטיבים מהכנסייה הנולפית, כדוגמת ריקוד הקרניים
המפורסם והעישון בצוותא, אלא שהצ'ינגים סגדו לנולף בדרך עתיקה
ומרושעת, ולא היה הרבה מהמשותף בינם לבין מאמיני נולף הרחומים
והחביבים מג'אקשן או קלנדוריה. הם רקדו סביב פסלו בצורת שד
מחודד ראש בעל עין יחידה, הקריבו לפניו את כלי הנשק שחמסו
מיריביהם הקטולים ובסך הכל חשבו שהחסידים הם חבורת פראיירים
מפגרים, המעדיפים את האמונה בישות ערטילאית ונסתרת על פני
חסדיו של אל אמיתי מוצק וכל יכול.
אלו היו הצ'ינגים, פראיים, שונאי זרים הבזים למוות ומאמינים
בתוהו, ולגבי העלפלים החסידים הם היו כמעט אויבים מהטבע.
"אל תעשו שטויות," לחש סאנגור לדורטילוק, "הטיפוסים האלו הם
משפחה והם נוקמים ונוטרים. אם משהו יקרה להם כאן לא נוכל לישון
בשקט כל ימי חיינו."
"אנחנו עולים עליהם מבחינה מספרית במאה לאחד," נהם אליו
הגברתן, "אין לך מה לפחד."
"אחרי שהם טבחו את כל ברית האופל בקרוץ-דיטניה," ענה לו
סאנגור, "הנילבוג שכר כמה מאות מהם להיות ראש החץ ביחידות
המתנקשים שלו. אני אעבוד איתם השנה כנראה ולי יש רק צוואר
אחד."
"ברכות," הוא פסע קדימה לכיוון הצ'ינגים, שקשרו את סוסיהם ליד
דלתות העץ של הפונדק ודיבר בטרומפיט, שהיתה העגה המקובלת בין
הנודדים מהעולמות השונים, "יהיה מסוכן מאוד להסתובב בחוץ
בלילה."
"ברור," פרץ אחד מהצ'ינגים בצחקוק קצר ואכזרי, "כדאי לכל
הראשים הלבנים לישון בתוך קופסה מפח, ככה אולי לא יקרה לכם מה
שקרה לו." הוא החווה בידו על הגרדום ועל הגוויה המתנדנדת
עליו.
הצ'ינג טמן את אגודליו הצרים והחדים בחגורתו והפנה את מבטו הקר
והחד אל סנגור. הוא כנראה היה היחיד בין הרוכבים שידע שפה
נוספת מלבד הניב האורקי בו הצ'ינגים תקשרו בינהם.
"אני נפטוליסט," הוא ירק את המילים מבין שפתיו הדקות, "ואני
מזהה אותך בשמחה, סאנגור פני-ינשוף, וגם את אחיך לדם דורטילוק
מוצץ המוחות. הקיסר הקטן מגמבוזיה ביקש שאנחנו נהרוג את ברית
האופל מתי שנמצא אותם מטמאים את האדמה שלו, והוא אמר לנו גם
שהוא ייתן לנו הרבה זהב ונשקים קסומים, וגם הוא הזכיר את
העובדה שאתה תפקד עלינו. כששמענו את זה הלב שלנו בער בשמחה
ובהודיה לנולף, כי אנחנו יודעים שאתה הורג הרבה ויכול לקחת
אותנו למחבואים של ברית האופל מתחת לאדמה, ואז נהרוג אותם שם,
את כולם. מה שאני לא ידעתי זה שאתה מתפלל לאף-אחד הזה, שהוא
שום דבר. אולי אתה כזה קמצן שאתה לא רוצה אל שדורש קורבנות.
נפטוליסט יגיד לקיסר שם שיתן לך עוד הרבה כסף. אולי נולף יסכים
לשמוע את תפילותיך, למרות שבדרך כלל הוא מעדיף שבני האופל
מגיעים אליו כשהם מתים."
הצ'ינג קד בלעג אל סאנגור והצטרף אל חבריו, שנסוגו בזהירות אל
תוך המתחם המואר של הפונדק.
"מוצץ המוחות," הרים סאנגור גבה בתימהון, "שנים שלא קראו לי
ככה."
סאנגור זכר בדיוק את הנסיבות בהן זכה דורטילוק לכינויו. היה זה
ארבעים שנה קודם, כשהספינה הקסומה בה הפליגו יחד בין העולמות
הותקפה על ידי רחפות מצי הפיראטים של שבטי הגיט.
על הספינה היו עשרים אנשי צוות ונוסעים, רובם חסרי ידע קרבי,
ואילו הגיטים מנו מעל לחמישים לוחמים. אלא שהם לא לקחו בחשבון
את דורטילוק. עד שסאנגור הספיק לשלוף את זוג חרבותיו נפל
דורטילוק על שודדי החלל כמטאור על חנות חרסינה. הוא קיפץ חמישה
עשר מטר בין סיפון לסיפון, כשחרבו הענקית מסתחררת בידיו כעלה
נידף בסערת הציקלון. הוא דילג בין הגיטים, קוטל אותם במכות
מהירות וחלקות כאילו היו גבעולי קש. הוא הרג במרפקיו, בברכיו
ובשוקיו, כשהוא לא מפסיק לצרוח את סיסמת הקרב שלו "תמותו תמותו
תמותו כולכם."
הוא החליק על גשר הספינה, כשבדרכו הוא שולח את חרבו לקרוע
שריון וגוף, ואילו בידו הפנויה הוא שולף עיניים ממקומן ומפצח
סנטר ולסת בתנועת אגודל מדויקת. "כן," חשב אז סאנגור בעוד
הגיטים הופכים מאספסוף צמא דם לעדר חיות מבועתות, "זהו הלוחם
האידיאלי, חזק כגורגון, מהיר כנחש ואכזרי כדרקון."
אחרי שעשרים גיטים נרצחו בתוך חמש דקות וגופותיהם הושלכו
למעמקי החלל פנו הרחפות המנוצחות להימלט. אלא שדורטילוק ביצע
זינוק באוויר הישר אל הגשר של רחפת הדגל, ובמכת אגרוף פיצח את
גולגולת הקברניט ונעץ את שיניו במוחו המדמם. הגיטים הנותרים לא
חיכו עד שיגיע אליהם וזרקו עצמם אל החלל, בתקווה שהרחפות
האחרות תאסופנה אותם. סאנגור לא זכר בדיוק מה עלה בגורלם, אבל
הוא ידע שבכסף שדורטילוק קיבל במחיר הרחפת הוא מימן לעצמו שלוש
שנים של לימודים בישיבה ברוצ'וץ'. סאנגור מאוד קיווה שדורטילוק
ניצל את שהותו בישיבה כדי לרענן את ידיעותיו בדיני הכשרות.
"טוב," קרא דורטילוק אל העלפלים שעוד נותרו בחוץ, "אין לנו מה
להתעסק עם הצ'ינגים הלילה. עושה רושם שהם מסריחים למדי, ולנו
יש התוועדות חסידית עוד לארגן."
ההתוועדות, מסתבר, הספיקה כבר להתארגן בלעדיו. מתוך הפונדק
נשמעו חבטות מונוטוניות של אגרופים בשולחנות, אותן ליווה ניגון
חסידי עתיק ביותר:

כשמת הנפח - אי
כשמת הנפח - אי אי
כשמת הנפח הזקן...

הניגון הקוצקאי הנושן התפתל באוויר כנחש ארסי וזוהר והטיל את
רעל הגעגועים בלב שומעיו. אף אחד כבר לא זכר את הצ'ינגים. כולם
פנו כאיש אחד ושעטו לתוך הפונדק.

"הסנדק הרווק" בוונדיהול היה מוסד מכובד וידוע. מספר אירועים
היסטוריים כמעט קרו בו, ובתוכם התחלת מרד הברווזים המפורסם
וקיום מפגש שלושת הנסיכים, שסיים את המרד. המקום היה מתוכנן
דווקא לפי סגנון הבניין הג'אקשני, שגרס כתלים גבוהים ובהירים,
בניגוד למאורות מחופות העץ שהיו מקובלות בגמבוזיה. האולם הראשי
היה מאורך, בעל קירות עקומים מעט, עד שנראה כמו חצי צינור עבה
שהוליך מישרים אל הבאר. מעבר, בצד הכניסה, היו שני גרמי
מדרגות, שהוליכו אל הקומות העליונות של הפונדק, שם התגוררו
האורחים וכן גם חלק מהסגל, שכלל ברובו נערות ששכבו עם עוברי
אורח יותר בשביל להפיג את השעמום מאשר בשביל כסף.
באח הגדולה דלקה אש יוקדת, למרות שלא היה קר בחוץ, ועל עשנה
התכלכל נוספו תימרות מעשרים מקטרות לפחות שבערו בכל המרץ.
עם כניסתם לפונדק חלפו סאנגור ודורטילוק בתוך מקהלה של זמזומים
וצפצופים שעטה מערימת כידונים וגרזינים שניצבו ליד הפתח. כלי
הנשק התבוניים זיהו את חרבותיהם של זוג הלוחמים והזמינו אותן
לשבת אחים או לפחות לשמוע קצת רכילות מחלידה.
תלתמוות, חרבו המהוללת של דורטילוק, נחרה בבוז, ואילו שתי
חרבותיו של סאנגור מלמלו בנימוס שהרבה זמן לא יצא להן להיות
בהתוועדות חסידית. שלושה שולחנות ארוכים סודרו במרכז האולם
בצורת האות H, לידם ישבו החסידים בצפיפות כתף אל כתף והתנועעו
ביחד לקצב הניגון שפיזמו. עיניהם עצומות או נוצצות, ואגרופיהם,
המכוסים כפפות קרב קסומות, מכים על השולחן האומלל בהרמוניה
חורקת. בשוליים החשוכים יותר של האולם ישבו לקוחות שלא היו
חסידים והתבוננו באיבה מעורבת בתימהון בכנופיית הרוצחים
השכירים שהחליטו לחגוג הלילה בלי להתחשב בכל היתר. הצ'ינגים
נכנסו אל הפונדק גם הם והתיישבו באחת הזוויות הצדדיות, כשהם
שולפים את מקטרותיהם הארוכות ומביטים בסלידה בעלפלים השרים.
דורטילוק גרר את סאנגור אל הבאר ואז דפק בכף ידו על הדלפק ושאג
"מקסדיני, יא גוש כפירה וצביעות, הב נא לי משהו חזק לשתות, אבל
לא את מה שהבאת לרב הערב, כי אני מעוניין לזכור גם מחר איך
משתינים."
"האאאא," המוזג, שדון יערות גברתן בעל אגרופים עבים ומנומשים,
נפנה אליו ופרץ בצחוק פרוע, "שמעתי שקיבלתם שטיפה היום. לא
נורא, עד החתונה שלכם זה בטח יעבור, אבל אולי תרצו משהו נגד
חלודה?"
למקסדיני היה רפרטואר עשיר לפני שהפך לבעליו של ''הסנדק
הרווק''; הוא החל בתור מבריח חיות נדירות בדוכסויות של שונטאל,
התקדם למעמד של סרסור זונות וסוחר עבדים מהליגה הנחותה ולבסוף
אסף את כספו וצנח בוונדיהול על תקן של חנווני משקאות חריפים.
התגיירותו והצטרפותו הקולנית לחסידות בעלז הכתה בהלם את קהילת
העסקים המקומית. ביום בו נעץ ברשעות מזוזה בצורת ראש של דרקון
בפתח פונדקו נדו רבים בראשיהם לאמור כי אם מנוול קר דם כמו
מקסדיני מסוגל להפוך לבעל תשובה ירא שמיים, הרי צפוי לה, לברית
האופל, להיות ביום מן הימים לרשת תלמודי תורה.
החסידים מצידם גרסו שהאקט הדתי של הבריון נבע משיקולים מסחריים
טהורים, כי הוא הבין היטב שאם יהפוך ליהודי יאכלו אצלו
המאמינים גם ארוחות ערב ולא יסתפקו בשתייה ופיצוחים.
כך או כך הניד מקסדיני בכתפו, ולמראה הסימן המוסכם זינקה נערת
חתול מבוהלת ממתחת לדלפק והציגה שני בזיכים שקופים מלאים במשקה
נוצץ מול דורטילוק וסאנגור. כל אותו ערב נצטופפו בנות החתול
תכולות העור ושעירות האוזניים ליד גרם המדרגות בקומה השניה
והביטו במבוכה על המתרחש באולם למטה. הערב נראה מוצלח ביותר,
לכאורה; הפונדק היה מלא בגברים בעלי רעמות צחורות ועור אפל.
לוחמים תפוחי שרירים, מהסוג שתענוג להתחכך באבריהם החסונים, אך
משום מה אותם זרים אטומי מבע לא הראו שום עניין בגופן החטוב של
החתוליות, וידיהם המגוידות דפדפו בפיזור נפש בספרים מהוהים תחת
שיתירו קרסי חזיות.
היה זה חודש נורא לנערות, חודש בו היחס האדיש כלפיהן הותיר את
פניהן חיוורות ואת נשימתן יבבנית ומפוחדת.
"אלה הם חסידים," שאג על הנערות מקסדיני שבועיים שלושה קודם
לכן, "וחסידים הם אנשים רעים מאוד. ותיקחו אותי לדוגמא שגם אני
חסיד, צדיק ותלמיד חכם מאוד, מה שנקרא אצל החסידים. ואני אומר
לכם מה שכתוב בספרים הקדושים והמרושעים שלנו, וזה שארור השוכב
עם כל בהמה, ובהמות זה נקבות קטנות ומטופשות, בדיוק כמוכן. ואם
איזו אחת תתחיל להתעסק עם חסיד ישברו לה את הפרצוף ולא יקנו לה
חדש."
"אז מה שאני אומר," הוא העביר מבט ארוך על כל הנוכחות, "זה
שכולכן, כולל כולכן, בזמן הזה יושבות למעלה ומתקנות שמלות, חוץ
מאלו שאני אגיד להן לשטוף כלים, האם זה מובן?"
הנערות נעצו זו בזו מבטים תמהים מעיניים גדולות וסגולות והנהנו
במרץ. סוף-סוף הבינו שהחיים אומנם קשים לפעמים, אבל מעניינים
עד מאוד.
דורטילוק הרים את כוסו הזוהרת אל על, הפנה את פניו אל השולחנות
החסידיים ושאג "לחיים יהודים!!!"
"לחיים, לחיים," נענו לו קריאות נלהבות וצרודות. דורטילוק רוקן
את הכוס, שהכילה שיכר פטריות אורפדי משובח, והצניח אותה למילוי
חוזר על הדלפק.
"אי אפשר לדבר על ריק!" הוא נהם. "האש זקוקה לדלק שלה. אבל
לפני הכל הייתי רוצה שנזכור כולנו את בלאינדה אוקסטיפון
ואליוטינה דאלאגן, שנרצחו בצינוק העינויים בארנקנפולק, מיד
אחרי שחזרו מטבילה במקווה. הן עלו לשערי גן העדן כשהן יהודיות
טהורות, חפות מכל חטא ופשע, ורוצ'וץ' עצמו קיבל אותן
לזרועותיו, והוא בכבודו יהיה חתנן ויקדש אותן בשמי מרום."
חלק מהחסידים הנהנו באי נוחות. רבי שמעון בר יוחאי, מנהיג
חסידי אגדי ועתיק, שהשד יודע מדוע כונה בשם האורקי רוצ'וץ',
היה מת זה בוודאי שלושת אלפים שנה. הוא בוודאי לא היה זקוק
לרעיות או כלות, מה שאין כן רוב קהל החסידים. מעט מאוד נקבות
עלפליות חשבו על מעבר לדת החדשה, ורק קמצוץ מהן ניצל מזעמן
הקטלני של מועצות הבתים של ערי מולדתן. לזכרים בדרך כלל ניתנה
האופציה להימלט על חייהם, אבל נקבות שהעיזו לטבול במקוואות
ולהדליק נרות בערבי שבתות ומועדים, זכו בדרך כלל להישרף בלהבות
קסומות וססגוניות בכיכרות הערים התת קרקעיות. כך נוצר מצב בו
רבבות מאמינים ועולי רגל לא יכלו להקים בית בישראל ולהעמיד
דורות חדשים של יהודים.
כמה שנים קודם לכן נראה היה שנמצא פתרון בדמות שדוניות התוהו
ביערות המורעלים של קאלנדוריה. הן היו נערות דקיקות יפהפיות
והתאימו מבחינה גנטית להזדווגות עם עלפלים. לקלנדוריות משוללות
האלים לא היתה בעיה לטבול, לברך או לאפות מצות בפסח. מה שכן,
היתה להן נטיה להפוך כל מריבה משפחתית פעוטה לקרב לחיים
ולמוות, וגם חילוקי דעות קטנים הביאו אותן עד כדי חיתוך גרונו
של בעלן בזמן שישן. אחרי כמה עשרות מקרי מוות במשפחה מהסוג הזה
פסקו זקני החסידים שבנות התוהו פסולות לחיתון, ובכך דנו את
מרבית צאן מרעיתם לתסכול מיני מתמשך.
בכל מקרה, המצב לא היה עד כדי כך גרוע, כי החסיד הפשוט תמיד
היה יכול לבקר במושבה תת קרקעית של בני גזעו, לאתר שם נקבה
צעירה ועצבנית ולהתעלס איתה בסתר.
דורטילוק סקר באי נוחות את הפרצופים מולו, שנראו לו קצת אדישים
וחשדניים ביחס להתלהבות שלו עצמו. הוא ליקק את שפתותיו הדקות
והשיב את כוסו אל הדלפק, שם תמלא אותה אחת מהנערות הדחויות של
מקסדיני.
"עוד דבר שהייתי רוצה לספר לכם לפני שנמשיך," הוא קינח באגרופו
את פיו ואמר, "זה שנודע לי זה עתה ששלושה חסידים נתלו על מגדל
הקוצים בבירת קסטאנאש, בעוון זה שסרבו לשמש צעצוע מיני לכמה
בנות אצולה מושחתות." הוא גילגל את עיניו כלפי מעלה והחווה
בידו חצי עיגול "תארו לעצמכם, יהודים טובים, אני לא מכיר את
האנשים האלו, לא יודע מי הם. הארץ שבה הם גרים רחוקה מאוד וקשה
להגיע אליה, אבל יש שם חסידים כאלו שמוכנים למות, רק כדי לא
לטמא את הברית שהם כרתו עם הריבונו של עולם. לזה אני קורא
אמונה אמיתית בעולם הבא. אנשים שיש להם גן עדן, אנשים שיודעים
מה מחכה להם אחרי המוות לא צריכים לשכב עם בהמות!"
כמעט כאיש אחד קמו החסידים על רגליהם, רוקנו את כוסיות המשקה
שלהם והחלו לשיר בקול צרחני ובמנגינה עממית את השיר שהפך להיות
הדגל למאבק שלהם בתרבות ממנה יצאו.

ארור השוכב עם כל בהמה אמן אמן
ארור השוכב עם כל בהמה אמן אמן אמן
אם היא יפה או אם מכשפה
אם היא קרה או אם היא חמה
אם היא שמנה או אם היא צנומה
ארור השוכב עם כל בהמה
אמן אמן אמן!

השיר הכה בכתלי הפונדק עד שהתמונות התחילו להתנדנד על המסמרים
והבקבוקים השמיעו צלצול זכוכיתי. אחרי שהחסידים התישבו חשב
דורטילוק לחזור ולפתוח את פיו, כשקורנלאף הקוסם קם ממקומו
ונפנף מולו את כוסו המרוקנת.
"דורטילוק צדיק תמים בדורותיו." מימדיו הממוצעים וגלימתו
האפרורית של הקוסם בלטו על רקע הבריונים המשורינים שלידם ישב,
אבל הוא היה קטלני לפחות כטובי הלוחמים, וקולו הצפצפני והחורק
זכה להרבה כבוד בכל התוועדות חסידית.
"הרבה זמן עבר מאז זכיתי לחזות באור פניך הקורן." עיניו של
הקוסם היו מסך מושלם של אפילה ללא סימן ללא לאישון או ללובן,
אבל דורטילוק הרגיש בחושי הלוחם שלו במבט רושף מאוד הננעץ בו.
"כנראה, דורטילוק, שהשתפרת מאוד מאז נפגשנו לאחרונה," הקוסם
המשיך, "כי אני רואה שהפכת לאיש אלוהים, לסגפן ונזיר, או אולי
לקדוש ברסלבי מתבודד. לא נאה לך כבר לשבת ליד שולחן אחד עם
יהודים פשוטים כמונו. אתה מפחד שנטמא אותך ביצרינו הרע
ובמחשבותינו החוטאות, אז אתה יושב ליד מקסדיני האלוהי ומרעיף
עלינו קללות, ברכות והצהרות. לא רחוק היום, אני מניח, בו תפתח
חסידות משלך, חסידות דורטילוק המהוללת, ואז כולנו נעלה אליך
ברגליים יחפות כדי לחסות בצלך ולשתות ממעיין חוכמתך."
צחקוקים חנוקים נשמעו מרחבי החדר, וכמה מהנוכחים כבשו את
פרצופם המגחך בידיהם לבל יתגלו. האש בעיניו של דורטילוק הזכירה
את זו שבערה בכבשני האופל בנרקופאג, שם חישלו את כלי הנשק
הארורים והמקוללים ביותר. הוא ידע שהקוסם ניצח אותו ושתק.
"מה קרה?" החיוך אפור השיניים של הקוסם לא הוסווה במעטה קסום
כמו עיניו. "נסתלקה ממך רוח הקודש? אם כך, החסידים הפשוטים
יקבלו אותך בזרועות פתוחות. בוא ושב לידי, יש כאן כסא בשבילך
ובעזרת השם ימצא מקום גם לחבר שלך, סאנגור, שאומנם הוא צדיק
וקדוש לברכה כבר שנים, אבל הוא שרוי בתענית דיבור."
שני העלפלים קמו בקפיצה ממקומם כשהם נוטלים איתם את הכוסות
ותפשו מקום ליד השולחן. דורטילוק התמקם לצד קורנלאף, וזה מצידו
טפח בחיבה על כתפו הכבירה של הלוחם ונשק לו בחום על לחיו.
"הקוסמים האלו," הפליט דורטילוק כשהוא נאבק בחיוך המבוכה שאיים
להתפשט על פניו, "יהודים יקרים, אני אומר לכם. הלכתי פעם לבקר
אחד מהם. הוא החזיק בארמון צנוע באנדיגון ליד החצר של הדוכסית,
עם קירות מגביש קסום ומיטה עם אמבטיה באמצע. ממש כאב לי הלב
לראות איך שכל המשרתים מציקים לו ואיך שיש לו עשרים מתלמדות
צעירות, שמוכנות לטבול עשרים פעם ביום רק כדי להחטיא אותו לסכן
את נשמתו בת האלמוות. זה שבר את ליבי כשראיתי באיזו מצוקה הוא
נמצא המסכן. רחמנות, יהודים, פשוט רחמנות."
קורנלאף, שידע שהסיפור מתייחס רק אליו, טפח על כתפו המשורינת
של דורטילוק ונשק לו על שפתיו.
"יהודים!" הוא גיחך. "דורטילוק, אחינו הצדיק, חזר אל העם.
עובדה שהוא מתחיל להשמיץ."
"בסדר!" דורטילוק התיישב ועדיין היה גבוהה ונישא מכל הנוכחים.
"בואו נשתה קצת לחיים כי מגיע לנו. אחרי הכל, אנחנו העם הנבחר,
ואל תאמינו לשטויות שמספרים לכם כל מיני דרקונים למחצה ולטאות
בערבון מוגבל." הוא חיכה כמה שניות עד שהדממה המתוחה לה ציפה
נשתררה ואז הוסיף "יש כאן בינינו אנשים ששמעו היום כל מיני
סיפורים, שהשם ישמור. הייתי רוצה שהעניין הזה יסגר כאן ועכשיו.
תראו, אמרו שהרגו מיליוני יהודים. מאיפה בדיוק? מכירים מליוני
יהודים? בקלנדוריה יש אולי שישים אלף, בטראץ המפוארת אולי
ארבעים אלף ובג'אקשן יש בקושי מניין, וגם זה רק ביום כיפור.
אמרו לכם שאתם חושבים שאתם העם הנבחר, אז מי בדיוק בחר אתכם,
שאני אבין? האימהות שלכם שלא הסכימו להניק אתכם? הבתים שקעקעו
לכם מעגלים מסביב לעיניים ושלחו אתכם לדחוף את עגלות הזבל? או
שמא הרבנים הקדושים והצדיקים, שזרקו אתכם עשרים פעם מהישיבות
עד שנתנו לכם לזחול פנימה? אתם בחרתם את עצמכם! להיות יהודים!
להיות חסידים, לעשות ברית מילה ולחיות במסגרת של קידוש השם."
מבטים של הערכה וסיפוק חלפו בין יושבי השולחן, ואפילו קורנלאף
הנהן בחביבות לא אופינית.
"עוד דבר," דורטילוק הבין שכולם איתו והרפה את ישיבתו הקפוצה.
ללא מילים מילא סאנגור את הכוס מול דורטילוק ומילא אותה שוב,
אחרי שזה מצידו רוקן אותה.
"אמרו לכם," המשקה המרוכז פעל את פעולתו על הענק וגרם לעיניו
לנצנץ, "שחיפשו כאלה שהיו להם סבא יהודי והרגו אותם. למי יש
כאן סבא יהודי?"
"המממ," דורטילוק המהם כשאיש לא נענה, "אולי למישהו יש כאן אבא
יהודי? או אפילו אמא יהודיה כשרה?"
לשמע ההערה האחרונה נשמעו פרצי צחוק רבים מכל רחבי השולחן.
הרעיון של אימהות יהודיות היולדות בנים יהודיים היה פשוט בלתי
מתקבל על הדעת.
"אוי ואבוי!" צעק דורטילוק. "שומו שמיים! איפה כל האבות
והאמהות והסבים והסבתות? כבוד הרב צדק! הם הרגו את כולם!!!
הצילו יהודים! רצח עם!"
הצחקוקים היו לרעם מחריש אוזניים של צחוק פרוע. השולחנות רעדו
ובקבוקים התגלגלו והתנפצו על הרצפה. עוד שיר חסידי בקע
בספונטניות מן הגרונות הספוגים.

אבינו מלכנו
אין לנו מלך
אין לנו מלך
אלא אתה!!!

דורטילוק היה מבושם ומאושר. הוא נתן לקולות החסידים לרעום עד
שנתעייפו ואז הסה את הנותרים ופנה אל קהלו.
"דבר אחרון," הוא שלח סביבותיו מבטים צופני סוד, "מישהו הזכיר
מוות בגז רעיל. אתם שמעתם?"
הוא קיבל הנהונים עליזים בתשובה.
"אתה שמעת, סאנגור?" הוא הפנה מבט חד כחץ אל בן דודו, שהנהן
באי רצון. "מה יש לך לספר על זה?"
"יש חיה אחת שהורגת עם גז," הפטיר סאנגור ביבושת, "קוראים לה
קאנטולאס והיא גרה בביצות. היא כמו היפופוטם כזה, עם צוואר
ארוך ואופי מגעיל."
"אז תגיד לי, סאנגור, לוחם מהולל שכמותך," גיחך דורטילוק, "היא
מסוכנת החיה?"
"אם היא דורכת עליך כשאתה ישן זה לא נעים," משך סאנגור בכתפיו,
"יש לה משקל."
"גם לי," הודה דורטילוק, "אבל כשאני דורך על מישהו אני מבקש
סליחה. מה לגבי הגז? האם הוא קטלני?"
"זה לא שאי אפשר למות ממנו," לגם סאנגור מכוסו והשתעל, "אבל זה
כמעט לא קורה. היצור הזה כזה רעשן שאפשר לשמוע אותו
מקילומטרים, והטווח האפקטיבי של הגז הוא אולי שלושה מטרים. כל
מה שצריך לעשות זה לעצור את הנשימה ולהתגלגל עם חרב שלופה מתחת
לבטן של היצור. אחרי שהמעיים שלו בחוץ הוא כבר לא חושב איך
להרעיל אותך."
"אני מבין," פניו הזורחות של דורטילוק הרצינו לכאורה. "וכמה
כאלו יצא לך להרוג בקריירה המסועפת שלך?"
"עשרים-שלושים," סאנגור מלמל באדישות. "היו כמה בביצות החיצים,
נדמה לי, אבל מהר מאוד הם הבינו שכדאי להם לתפוס מרחק כל פעם
שהם רואים חרב."
"אה-הא," דורטילוק הסכים עם כל מילה. "אבל אתה, איך נגיד את
זה, כזה לוחם טוב שגם דרקוני האופל חושבים פעמיים לפני שהם
מנסים את כוחם מול הלהבים שלך."
סאנגור נחר בתשובה.
"רגע," הניף דורטילוק את ידו, "יש כאן עוד מישהו שהעז לעמוד
מול זעמו העז של הקאנטולאס המשתולל ולהרוג אותו? כל מי שהרג את
החיה ירים את היד."
כמעט עשרים וחמש זרועות מתנדנדות הונפו באוויר.
"ולא הרגו אתכם בחזרה?" דורטילוק תהה "יהודים, נראה לי
שניצלנו! לא יהרגו אותנו בגז, למרות שאנחנו כאלו שחצנים."
את ההקלה מסביב לשולחן ניתן היה לחוש גם ללא חושים הנראים
לעין.
החסידים זמזמו פזמון עליז והלטה שחור הגלימה, כהן הרפאים של
האל נקטיפאן, קם ממקומו בשולי החדר, ירק על הרצפה והסתלק אל
תוך החושך.
"תשמור טוב על הגופות," קראו מישהו אחריו, "אולי תצטרף אליהן
עד כלות הלילה."
בינתיים הגיחו נערות החתול של מקסדיני ממחבואן, עטופות באריגים
עד קצות אפן ונשאו מגשים מהבילים עמוסים באווזים צלויים,
פרגיות וסטייקים מפוחמים כמעט. בשתיקה מפוחדת הן הניחו את
המגשים על השולחן ובריצה קלה חזרו אל המטבח להביא משם ירקות
מבושלים, צנון מרוסק ועוד בקבוקי משקה. יי"ש הפטריות זכה
להצלחה מיוחדת באותו הערב, וכמוהו גם ברנדי האגסים המיובא הישר
מהדוכסות הרביעית של ניהיליה.
"יהיה טוב, יהודים," מלמל דורטילוק בפה מלא בשר ונופף בידו
ברגל אווז, "חייב להיות טוב."
סאנגור נשאר מוטרד. הוא כרסם בעצלתיים גזר מבושל ולגם באיטיות
מהורהרת מכוס הג'ין גבוהת הידית שלו.
"המחשבה," אמר לו דאקפן, רוצח שכיר צנום ומגויד מההרים השחורים
של גאיה, "היא מה שמפריד בין היהודים. היא גם מפרידה בינינו
לבין אבינו שבשמיים. אתה לא צריך לחשוב יותר מדי. אתה חסיד? יש
לך אדמו"ר? תן לו לחשוב בשבילך."
"אני לא יודע מה להגיד לך," גיהק סאנגור, "אני לא יכול להרגיש
טוב כשאני חושב על זה שהרגו כל כך הרבה יהודים."
"לא הרגו אף אחד," ירה דאקפן את המשפט. "אולי היה איזה כפר
גובלינים שהתגייר וקנטולאס נכנס לשם והרג כמה. זה חבל מאוד אבל
זה לא סוף העולם. מי שהורג מליונים זה ברית האופל, והם לא
ירעילו שום דבר שהם יכולים לאכול."
את השיחה העליזה הפריעה נחרת תדהמה שפרצה מגרונו של דורטילוק.
הוא קפץ מכסאו כנשוך נחש ושלף את חרבו האיומה ששרקה בתאוות
הרג.
הכסא, מצידו, התנדנד מצד אל צד, חג על מקומו והחל לשנות צורה;
צבעו השתנה מחום לירקרק אפור, גובהו גדל וסיביו נעלמו, מותירים
אחריהם מרקם לח וחלקלק. תוך שניות כבר היה במקום הכסא מעין גוש
ג'לטיני אפרורי, שהתגבש אט על שתי רגליים טריות עד שלבש צורה
אנושית.
אחרי שדקה עברה כבר ניצבה במקום בו ישב דורטילוק דמות מוגדרת
וברורה, ששלחה אל סביבותיה חיוך רווי סיפוק.
"חי תהומות התוהו," סינן סאנגור קללה אסורה ונשכחת, "מאיפה יש
למקסדיני הכלב כסף לכאלו כיסאות?"
הדמות התגלתה כשדון חדוד אוזניים בעל עור בצבע ירקרק בהיר.
שערו החום והמכסיף נחתך בצד אחד עד לגובה האוזן ובצד השני גלש
כמעט עד לכתף. עיניו החומות בהירות אצרו בחובן אישונים שנפערו
לתהום חשוכה מסתורית ונצחית.
כל החסידים במקום זיהו בקלות שהניצב היה מיאל, ראש שרותי
הבטחון לשעבר באימפריה הירוקה במנטאר. אומן התחפושות והתמורות
ורב המרצחים החשאיים. אלא שכל זה היה מאות שנים קודם, בטרם
התיישב הוא על כסא ראש הישיבה בקלנדוריה והוכתר כאדמו"ר הקדוש
מלובביץ', מנהיג חסידי חב"ד. המועצה השלטת של האימפריה הירוקה
העניקה לו פנסיה נדיבה ביותר, בתנאי שלא תדרוך עוד כף רגלו
במנטאר. איש מהם לא העז לשלוח נגדו את המרצחים שאימן במשך שש
מאות שנה. וכך, מזה ארבעים ושמונה שנים היה אותו שדון ירקרק,
מאלה המכונים ''טלפים'', שולט בתבונה וברחמים בקהל מאמינים גדל
והולך. מחלק עצות ומאיר עיניים וכל חיותו על פרוסת לחם וקנקן
מים ביום. ראשון בין שווים, אך נשגב מכל, גאון מרומם וצדיק.
לבוש היה בגלימה חומה עם ביטנה מפרוות חולד לבן, ומתחתיה
הציצה ציצית בצבע אפור משוריין.
על החסידים נפלה שתיקה. לא היה ברור עם האדמו"ר הגיע כגואל או
כמלאך נקמות. כל באי הפונדק השתתקו וזה כלל גם את הצ'ינגים
השחצנים, שזכרו היטב את הסיפורים על שד היער הקטלני.
"קשה היה לי מאוד," פתח האדמו"ר ואמר, "לרבוץ שעה ארוכה תחת
דורטילוק אחינו, שמשקלו עם השריון מגיע בוודאי למאתיים חמישים
קילוגרם. זכרתי כמובן כי אדמו"ר הגון רגיל לשאת חסידים על
כתפיו, רק שמשעה שהחל אחינו זה לאכול כבר לא ידעתי לאיזה משקל
הוא עשוי להגיע עד גמר ההתוועדות, ולכן נאלצתי לנקוט
באמצעים."
החסידים פרצו בצחוק פרוע, שנבע בעיקר מתחושת הקלה על שאין הרבי
עתיד להפרע מהם בזכות הלעז שהוציאו על אחד מסגניו החביבים.
"מקסדיני, צדיק וישר דרך שכמוך!" פנה האדמו"ר אל בעל הפונדק,
שלא יכול היה להסתיר את התרגשותו. "הב נא כסא לאחיך החסיד
דורטילוק, למען ימשיך לסעוד את ליבו. אני, ברשותך, מעדיף
לעמוד."
החסידים שיצאו מהקיפאון החלו מיד לזמר את השיר המתאים להופעת
אדמו"ר ספונטאנית. זה היה ניגון ישן, שמילותיו שופצו כבר פעמים
אין ספור.

ימים על ימי מלך יוסיף
שנותיו דור ודור
ימים על ימי מלך יוסיף
שנותיו דור ודור!

אחרי שהושר הניגון חמש פעמים הניף האדמו"ר את ידו לאות שהגיע
הזמן לשתוק. הוא הרים כוס ליקר אגוזים בידו הימנית והגביה אותה
אל שפתיו.
"לחיים יהודים!" הוא לגם נוגות.
"לחיים, לחיים," השיבו עשרות חסידים נלהבים בצרחות פראיות.
"לחיים ולברכה," השיב האדמו"ר. "זו הזדמנות טובה, בסך הכל,
להסביר לכם על מה ולמה שותים בהתוועדויות. החסידות נמשלה
לנוזל. התכונה של המשקה היא שאם מכניסים אותו לבקבוק משולש הוא
הופך למשולש, אם מכניסים אותו לבקבוק עגול הוא הופך עגול וכן
הלאה, לא משנה איזו צורה הוא לובש. בכל אופן, הוא שומר על
ניחוחו, על טעמו ועל העוז האצור בו."
החסידים נשתתקו. ברור היה להם שההתוועדות האמיתית הנה החלה.
"זה מביא אותנו," המשיך האדמו"ר, "לפסוק הידוע ''וזו התורה לא
תהיה מוחלפת''. על פניו נראה שהפסוק הזה פשוט ביותר. קיבלתם
תורה והרי אתם מתבקשים לא להמיר אותה בתורה אחרת. אלא שהתורה
ניתנה ממקור אלוהי מלכתחילה, ולפיכך, מגוחך יהיה לחשוב שאותו
מקור אלוהי לא יוכל לשנות חלקים ממנה או את כולה. כל אחד ואחד
מודע לכוחות הנפש שלו ויכול להבין שאם אותו המקור העליון שבקע
את הים ועשה ניסים ונפלאות שלא יתוארו יחליט לשנות את טעמו,
הרי יהיה חסר טעם להתנגד לו וגם חסר תועלת.
זו הסיבה שלפסוק שהזכרתי חייבת להיות משמעות אחרת, הרבה יותר
נשגבה וגם יותר רלוונטית, לנו החסידים. אם לאחד מהאנשים יש
איזה מנהג שהוא רגיל בו, הוא יכול להחליט שהוא דבק בו לעולם
ועד ולא להחליף אותו באף מנהג אחר. זה יכול להיות כל מנהג
שבעולם, אם טוב ואם, חלילה, מנהג רע. זה שהאדם דבק בו אין בו
כדי להעיד על מהות החוק והמנהג הזה.
אבל אם תשימו לב לפסוק, תראו שכתוב שם ''וזאת התורה לא תהיה
מוחלפת'' ולא כתוב, נניח ''אסור לכם להחליף את התורה בתורה
אחרת.'' מכאן אפשר ללמוד שהפסוק הזה בא להעיד על תכונה שנמצאת
בתורה עצמה, ואינה נמצאת בהכרח במנהגים או בחוקים אחרים.
מהרגע שהנקודה הזו מובנת ניתן לחזור לפסוק ולראות בברור
שהכוונה כאן היא שהתורה הזו אינה מוחלפת, כלומר אינה מוצר בר
חליפין, או, במילים אחרות, אינה בגדר מטבע העובר לסוחר תמורת
מוצר זה או אחר."
את הדממה שהייתה שרויה בחלל הפונדק בעת שמיאל דיבר לא הפריע
אפילו רחש פתיחת בקבוק. מאמינים וכופרים כאחד בלעו את המילים
בשתיקה ובשקיקה, ואפילו בנות החתול, שהצטופפו על המדרגות ולא
הבינו כמעט דבר, הביטו אל הרב כאילו היה זה שליח מופלא מהאלים,
שהעניק להן בחסדו מספר רגעים מתוקים של תשומת לב.
"זוהי הנקודה," בערו עיניו של הטלף באש רכה, "שאם אני ואתם
נעשה עסקה ולפיה אני אלמד אתכם תורה ובתמורה אתם תמסרו לי כסף,
כבוד או מלבושים ומזון, הרי עסקה כזו מופרכת מעיקרה ולא תצליח.
גם אם אני אהיה צדיק וגאון כנביאים בשעתם, מה שאתן לכם תהיינה
מילים ריקות, שאותן תדעו עד שתשכחו, ובכל מקרה לא תהיה לכם מהן
תועלת. אם ילד שמקבל מהוריו מזון וקורת גג בתמורה לכך שהוא
מקבל עליו את אמונתם, הרי זו למעשה אותה העסקה והיא חסרת כל
משמעות דתית.
"שנים רבות חשבו שהדת, כמו דברים אחרים, יכולה להיות מונחלת
בירושה. הצדיקים הקדומים העבירו את החסידויות שלהם לידי
ילדיהם, ובאותה מידה החסידים הורישו לבניהם את האדמו"רים.
הבנים של אותם אדמו"רים קדמונים היו ברובם אנשים טובים, אבל גם
הם וגם החסידים שלהם חשבו שככה היו הדברים מאז ומעולם, והם
בכלל לא הבינו על מה ולמה התחיל כל העניין."
מיאל נד בראשו בצער שהיה כמעט מעושה בבירור.
"כך קרה שחסידויות שלמות התפוררו לאבק. הן הפכו להיות שבטים
נפרדים בעלי מסורת מטושטשת, ובסופו של דבר העולם החיצון כבש
אותן בלי מאמץ. אנחנו שמענו על מי שהקים אותן אבל אין לנו מושג
מי היו אלו שבאו אחריו וגם לא אכפת לנו. לפני חמש מאות שנה היו
מאות אלפי חסידים כאלו, אולי מיליונים. יכול להיות שהם באמת
נרצחו, אבל סביר יותר להניח שהם פשוט התאבדו רוחנית. לא הייתה
להם שום משמעות דתית וזה הרג אותם בצורה זו או אחרת."
החסידים מסביבו הנהנו בשביעות רצון, זה בדיוק מה שהם רצו
לשמוע.
"וככה התגלגלו הדברים," האדמו"ר הנהן בחזרה, "עד שהוחלט לקחת
את אותו משקה חסידי שנשכח במרתפים ולמזוג אותו לבקבוק חדש.
כאשר הפסוק ''והיו בעיניך כחדשים'' מהווה את הקו המנחה. וככה
זה עד היום, איש לא נכנס לחסידות בעריסה, אלא כשהוא עומד על
שתי רגליו ומצהיר שהוא מבוגר מספיק כדי לדעת מה טוב בשבילו.
משפחה חסידית היא דבר שכבר אינו בנמצא. מי שרוצה להתחתן מחתנים
אותו, כמובן, אבל את הילדים שלו לא מקבלים לישיבות עד שהם
מסוגלים לפרנס את עצמם.
"זה מחזיר אותנו לפסוק שלמעלה. מלמדים תורה בחינם ולומדים
בחינם, אבל גם המורים וגם התלמידים מחזיקים את עצמם כלכלית, על
מנת שהישיבות לא תהפוכנה למקום מקלט של אנשים שמחפשים מזון
לגוף ולא לנפש. אנשים כאן חיים קרוב לאלף שנה, ויש להם די זמן
גם לעבוד וגם ללמוד."
מיאל הרים את קולו ונשא את עיניו אל האינסוף "זוהי החסידות
החדשה. מצומצמת יותר ותובענית, אבל כל אחד שנמצא כאן, נמצא כאן
בזכות עצמו. טבעת מפלדה מחושלת בשרשרת ניצחית!"
הוא הניף את כוסו באוויר ושאג "לחיים, יהודים!"
"לחיים!" הצריחות הלמו בקירות, במדרגות, בבקבוקים ובספלים.
נדמה היה שהפונדק מתפרק לגורמיו והשאגה תתפרץ ממנו ותקיף את כל
היקום הידוע באקסטזה של חדווה.
האדמו"ר המתין מספר דקות עד שהקריאות שככו ואז הניד בראשו
והוסיף "אם יש בכם מי שמודאג מסיפורים שהוא שמע מרבותיו לגבי
דברים שהיו לפני שנים רבות, צריך להבין שהסיפורים החסידיים
אינם באים כדי לתעד עובדות היסטוריות. הכוונה של המעשיות היא
לפתח את המדרגות הרוחניות שלכם. אם, נניח, אתם מודאגים מזה שחס
ושלום נהרגו יהודים, אתם צריכים לשאול את עצמכם מה מביא אתכם
להרגשות האלו.
האם זה בגלל שאתם מצטערים שיהודים נהרגו, שאתם מפחדים שזה יקרה
גם לכם או שאתם מצטערים בגלל שכל היתר גם מצטערים..."
"הנה אתה כאן!" נשמעה קריאה צלולה מכיוון הדלת ושיסעה את
ההתוועדות.
פתח הפונדק היה פעור לרווחה ודרכו פסעה עלפלית מכוסה בגלימת
הסוואה מהוהה, שגלשה על שריון קוולאר צמוד, שלא הותיר מקום
לספק לגבי החמוקיים שמתחתיו.
"שכחתי להגיד לך," לחש דאקפן לסאנגור, "שערפדי האש עלו על
המארב של שאנדרה בולדיסטאג. היא היתה היחידה ששרדה והיתה
סבירות גבוהה שהיא תגיע לונדיהול."
אכן היה הרושם שעברו על העלפלית ימים לא קלים. הגלימה שלה
היתה משוסעת בצידיה, חלק מציפורניה היו שבורות או מעוכות
וכוויה טריה קישטה את צווארה הענוג. גם כך היא עדיין היתה אישה
יפהפייה בשיא שנותיה.
"אח יקר!" היא גילגלה מבט מעפעף לכיוון סאנגור. "כבר חשבתי
להסתדר לי הלילה עם איזה קאסטאנשי מתוק שראיתי כאן ב''סוס
ההרוס'', אבל אז נזכרתי שראיתי את הדרקון המשוגע שלך נוחר
בחניון, אז חשבתי שזה יהיה די נורא מצידי, שלא לקפוץ להגיד
שלום לאחי היקר אחרי שלא ראיתי אותו שלוש שנים או משהו.
"שלום שאנדרה," סאנגור קם ממקומו. "אני שמח שבאת, באמת, ואני
עוד יותר שמח לשמוע שאת חיה ושאת בסדר, אלא שכרגע אנחנו קצת
עסוקים..."
"כן," העלפלית התקדמה כמה מטרים וחיככה את רגליה החטובות זו
בזו, "שמתי לב שכל האורווה יושבת ומאזינה לקופיף היער הזה. נו,
אז עכשיו אני חושבת שבמקום ללכת לחפש את הקאסטאנשי האימפוטנט
הזה אני אבחר לי איזה חסידון משובח מהבית. לא את אחי היקר,
כמובן, כי עליו רכבתי שנים רבות ואני אוהבת גיוון. אני חושבת
שאני אלך על דורטילוק. אמנם הוא לא הכי חכם, אבל אני ממילא לא
מתכוונת להתחתן איתו."
"סאנגור!" דורטילוק קם ממקומו ושאג. "שלוף את החרבות שלך ותמחה
את הטינופת מארץ החיים, אין שום סיבה שהכתם הזה ישאר על משפחה
שלך."
"דורטילוק!" האדמו"ר גיחך. "שאנדרה וסאנגור ינקו חלב מאותה אם
ואנחנו החסידים לא נוהגים לערבב דם בחלב."
"שיהיה," דורטילוק נחר ושלף את חרבו. "אז אני אגאל עכשיו את
כבודה של משפחתי ושל עיר מולדתי בכך שאני אטנף את החור הזה בדם
של היצאנית הכופרת."
"הס!" עיניו של הרב נצטמצמו כעיני צפע, ולרגע היה נדמה שראש
המתנקשים של האימפריה הירוקה חזר מערפילי השכחה להטיל את חיתתו
על העולם. "לא באת לכאן לגאול, דורטילוק," מיאל נשף, "אלא כדי
להיגאל. אני מוכן לעזור לך בזה אם תהיה אחד מהחסידים ותקבל את
מרותו של המשפיע בהתוועדות!"
"אני חסיד מונקאץ'," סינן דורטילוק, "לא חסיד לובביץ'."
"אה כן?" גיחך מיאל. "אכן יש בך ממידותיו של וולדרוק התמים,
שבביתו הרצפה זוהרת תמיד, כדי שלא ידרוך בטעות על נמלה. אנשים
כמוך עדיין רחוקים מרמה נסבלת של תיקון הנפש. אולי אתה מתפלל,
אולי אתה מנדב לצדקה, אבל מתחת לקליפה הדקיקה הזאת אתה עדיין
אותה חיית טרף שהיית. כשיגיע יומך, דורטילוק, אל תשכח את בית
הדין שלמעלה. את הקליפה הם ישלחו לגן עדן, וכל היתר יגיע לאן
שמגיעות כל החיות. עכשיו שב."
"סלח לי רבי," דורטילוק הרכין את ראשו צחור הרעמה, "אבל לא
יכולתי לשמוע אותה מכנה אותך קוף."
הוא החזיר את חרבו המתוסכלת לנדנה ונפל לכסא שהביא לו מקסדיני
מקודם.
"דורטילוק, אחי הצדיק," החיוך על פני מיאל התרחב ומבטו הפך
לאבהי, "לו הייתי עד כדי כך חסר אונים הייתי שולח אותך לקנות
לי חיתולים."
"אני חוזרת בי," חיוך מרהיב ומגרה התפשט על פניה של שאנדרה,
"דורטילוק לא בכושר היום. הוא מקבל פקודות מליצן טלפי."
היא הקישה באצבעה הארוכה על סנטרה הקט וקרצה "אז מה לגבי כל
היתר? חברים, יש לכם את העונג לבלות לילה ארור זה בחברת נקבה.
לא איזו בת כלאיים קלנדורית, לא משרתת מעוותת באיזה באר, כי אם
בת אצולה בשלה ומלוטשת, מהסוג שהייתם מפנטזים עליו. אני לוחמת,
מתנקשת, ואני מבטיחה לכם ביצועים שלא יאמנו. אתם יכולים לשאול
את סאנגור. אני מסוגלת לתת לכם הרבה יותר ממה שהשרץ הזה ממנטאר
מציע."
"שאנדרה, יקירתי," מיאל הפנה את מבטו הרחום והחנון כלפי
העלפלית, "נראה שהמזל לא האיר לך פנים לאחרונה. אין דבר, הרב
הקדוש מברסלב כבר אמר שיש עניין שיתהפך הכל לטובה. בינתיים, את
מוזמנת לחלוק איתנו את לחמנו ואת המשקה שלנו. בוודאי גם יהיה
כאן מישהו שיוכל לטפל בפצע שלך."
שאנדרה נעצה בו מבט רושף ונתקלה באפלה המשתוללת בעיניו.
"אין לי עניין ברחמים שלך, מיאל," היא צרחה בקול חנוק, "ולא
באוכל שלך. אבל אנחנו עוד ניפגש פעם. כן, איש צדיק, אולי אפילו
נסעד בצוותא בתחתיות השאול, כשמסביבנו מיללות אלפי הנשמות
המעונות שאתה רצחת!"
היא סבה על עקביה ובהילוך מקרטע הסתלקה מהפונדק.
"לחיים, יהודים!" מיאל מילא את כוסו, "יש לי הרגשה שההשגחה
העליונה כיוונה אותנו להתוועדות הזאת."
החסידים חזרו לזמר.

כמה שעות מאוחר יותר גרר עצמו סאנגור ברחובות הלבנים של
ונדיהול וקיווה שיש לו מושג לאן הוא הולך. מסביבו היו שרועות
דמויות שנחרו בתרדמת שיכורים עמוקה. מדי פעם היה אחד מהשוכבים
מתרומם כדי להקיא ואז שוכח את עצמו ומתחיל לפזם שברי שירים
חסידיים. ההתוועדויות זכו להצלחה, הנשמות הוצתו באש חדשה,
ופטיש האמונה התכונן להמשיך להכות ולחשל מקצה העולם ועד קצהו.
כך או כך הגיע סאנגור בכוחותיו האחרונים אל חניון המפלצות,
שפשף את טבעת הריחוף שלו והחל להתרומם מעל פני הקרקע. הוא חלף
באדישות על פני הגריפונים והמנטיקורות, עבר בשלום את קומת
הספינקסים והפגאסוסים, עד שנותרה מעליו רק דמות אחת ענקית
ואפלה, שישבה על קורת פלדה בעובי מטר בגובה עשר קומות מעל
הקרקע.
"תהילות לאל עליון שהגעת." נפקחו להן שתי עיניים מלוכסנות
ורושפות באש אדומה. "אתה כשיר לרכב על האוכף או שאני צריך
לארגן בשבילך את הערסל?"
סאנגור הביט באהבה ובמסירות בדרקון שלו, שחץ, מפלצת איומה ובת
אלמוות, בעלת עור שחור ושעיר כשל כלב דוברמן ומוטת כנפיים של
עשרים מטר.
חלק מדרקוני האופל קיבל על עצמו את הדת החדשה, אך כיוון
שהדרקונים היו עם אינטלקטואלי ומתבודד העדיפו ברובם לעסוק
בחשבון הספירות העדין וסתרי התורה, מאשר בתיקון המידות
ובפלפולים על מהות האמונה.
שחץ עצמו היה בן לשושלת מקובלים עתיקה, ששורשיה אבדו בתמורות
הזמן ולמעשה ראה בסאנגור בן טיפוחים או חיית מחמד משעשעת.
"תגיד, שחץ," מלמל סאנגור כשניסה לטפס על גב החיה הענקית, "אתה
אולי שמעת מין כזה סיפור על מיליון יהודים שהרגו בגז רעיל לפני
הרבה זמן?"
"אההה," צחקק הדרקון בהניעו את אוזניו המשוננות והענקיות, "אתה
בוודאי מתכוון למעשיות אושוויץ."
"אילה מעשיות?" תמה העלפל ורתם את עצמו לאוכף המסעות.
"מעשיות אושוויץ," חזר הדרקון על דבריו. "מסתבר שאתם החסידונים
לא יודעים להמציא שום דבר מקורי משל עצמכם." הוא פיתל את צוואר
הנחש הארוך שלו עד שראשו האדיר ניצב מול פניו של סאנגור.
"יש סיפורים כאלו," הוא הסביר, "שבאמהות הדרקוניות מספרות
לשקצים הקטנים כדי להפחיד אותם לפני השינה." עננת עשן דליל
עלתה מבין מלתעותיו של שחץ כשהמשיך לדבר "הכל על איזה מקום
עלוב בשם אושוויץ, שלשם לקחו מיליונים של יהודים, סגרו אותם
במכלאות כמו בהמות ואז הרעילו אותם בגז."
"כן," סאנגור הינהן, "זה הסיפור באופן כללי."
"ובכן," לשונו של המפלץ הצליפה, "הוא כולו הבל ורעות רוח פרי
תולדה של כמה מוחות מעוותים והיסטריים."
"אתה בטוח?" ניער סאנגור את ראשו בכאב.
"בדקו את העניין הזה," הבטיח הדרקון, "סבבו בכל העולמות, תחקרו
ושאלו והמסקנה הייתה פשוטה. לא היה מקום כזה ולא הרגו יהודים
שם."
הדרקון שתק שניה ואז הוסיף "אתה הרי מכיר את דרקוני ההרס
ודרקוני התוהו. מי שהיה מעיז לפגוע ביהודים בסיטונות לא היה
מספיק להזיז אצבע בטרם היה חש את סערת הזעם שלנו. היינו צדים
אותו מבית לבית, מהמאורה ועד ליערות. היינו מגייסים אפילו את
אחינו הבוגדים, שמשרתים בברית האופל, והיינו מחריבים את האיש
הזה ואת משפחתו עד שלא היה נשאר זכר. אתם צריכים לסמוך עלינו
במקרה הזה."
"אנחנו חסידים," סאנגור גיהק, "אנחנו שמים את מבטחינו באל הכל
יכול."
"בסדר, חסידון חמוד שלי," שחץ פרש את כנפיו הכבירות לצדדים,
"סמוך על האלוהים שלך, הוא הרי סומך על הדרקונים, אם הוא יודע
מה טוב בשבילו!"
ובדברו זינק שחץ מהקורה ובענן של אש וזעם המריא לתוך שמי הלילה
הקרירים.