טל לא אהב עכבישים. לגמרי. בעצם, שחושבים על זה, טל פחד מהם.
לא פחד במובן של ללכת לבד בסמטה חשוכה בלילה של יום שישי ה-13
ולהיתקל במחבל, אלא יותר במובן של ללכת לבד בסמטה חשוכה בלילה
של יום שישי ה-13 ולהיתקל בעכביש.
טל גם לא אהב קורי עכבישים. וגם לא חדרים עם סימנים לעכבישים.
זה לא שהוא לא אהב חיות (הוא גידל כלב, חתול ו-2 דגי זהב). וגם
לא שהוא לא אהב יצורים קטנים ומציקים (הוא הסתדר עם הג'וקים,
השאיר שאריות אוכל נמלים, שמר על זבובים ולא הציק לאחיו הקטן).
אבל את העכבישים הוא פשוט לא אהב.

טל אהב את ספיידרמן. שהיה צעיר, הוא נהג לצפות בסדרה ואפילו
התחפש לספיידרמן בכיתה ד'. כששאלו אותו איך זה שהוא אוהב את
ספיידרמן ופוחד מעכבישים הוא היה עונה ש-"עובדה שסופרמן הגיע
מכוכב בשם קריפטון אבל זה גם החומר שהורג אותו."
אבל למרות ספיידרמן - עכבישים הוא לא אהב, וגם לא ממש כיבד.

כשטל הלך ברחוב והיה רואה עכביש, הוא היה עובר לצד השני של
הרחוב, גם אם הוא לא היה מכיר את העכביש. אם טל נכנס לחדר וראה
עכביש, הוא היה קופץ אחורה ופולט קריאת בהלה, בלי לחשוב אפילו
אם העכביש נעלב (אתם לא הייתם נעלבים אם מישהו היה צורח כל פעם
שהוא ראה אתכם?).
בכלל, טל לא הסכים לשהות באזור או מקום מסוים בידיעה שיש שם
עכביש, גם אם העכביש הסכים לשהות במחיצתו של טל. טל פשוט לא
האמין שלעכבישים יש רגשות.

יום אחד, טל ירד למחסן בבניין כדי להביא משם קישוטים לסוכה. טל
נהג להתרחק ממחסנים, מקלטים, מרתפים ושאר מקומות שמתחילים ב-
מ', נגמרים ב-ם' ויש בהם עכבישים. זו הסיבה שטל מאד אהב
בריכות, ים, חדרי אמבטיה ושאר מקומות רטובים - עכבישים שונאים
מים.
כשטל נכנס למחסן, הוא שם לב שיש עכביש בפינת המחסן. הוא אמר לו
"שלום" קטן, לקח את הקרטון של הקישוטים ויצא משם כמה שיותר
מהר. אחרי שבוע טל החזיר את הקישוטים. הפעם העכביש לא היה
בפינת המחסן. הוא היה בפינה הנגדית. כשטל בא לצאת הוא שמע
"להתראות". טל הסתכל ימינה ושמאלה ולא ראה אף אחד. הוא הסתכל
למעלה ואז ראה את העכביש. "אתה אמרת לי להתראות?" הוא שאל את
העכביש. "נכון". ענה לו העכביש.
"אהה. אבל אתה עכביש". טל הקשה.
"אז?" העכביש הצטדק, "גם לי יש פה. את האמת יש לי שניים."
"ושש עיניים, ושמונה רגליים..." המשיך טל.
"אבל מי סופר?" חתם העכביש.
"אתה גר פה?" טל שאל.
"תלוי, אתה רוצה שאני אגור פה?" העכביש החזיר.
"לא ממש".
"אוקיי".
"יופי". טל אמר ויצא מן המחסן.

למחרת, שטל חזר מביה"ס, הוא הסתכל במחסן וראה שהעכביש לא שם.
העכביש גם לא היה בתוך הבניין, לא במקלט, לא בחדר המדרגות וגם
לא במעלית. כשטל נכנס לחדר שלו כדי לשים את התיק הוא ראה את
העכביש עומד לו באחד הפינות.
"שלום". הקדים העכביש.
"שלום גם לך. לא אמרתי לך ללכת?" סבר טל.
"כן, אבל רק מהמחסן, ולא היה לי איפה ללכת". השיב העכביש בפנים
נפולות.
"מה זאת אומרת? אתה עכביש. שום דבר לא מגביל אותך".
"לא לגמרי. אומנם אני חופשי, אבל אני לבד".
"זה לא מטבעכם?" טל התפלא.
"אכן. אבל אתה חייב להסכים איתי שזו שיטה דפוקה. תחשוב על זה.
אנחנו גדלים בכל העולם וכמעט כל העולם פוחד מאיתנו, אנו נולדים
למשפחה של בין 300 ל- 3000 אחים, חיים לא יותר מחצי שנה
וכשאנחנו סוף סוף מזיינים, גם אז זה תרחיש מלחמה. הנקבה יותר
גדולה מאיתנו, אנחנו צריכים שהיא תהיה או שבעה או רגועה כדי
לתקוע אותה וגם אחרי כל זה אנחנו נשארים שם רק כדי שהיא תוכל
לאכול אותנו כדי שיהיה אוכל לילדים."
"וואלה, לא חשבתי על זה ככה". טל הודה.
"אז עכשיו אתה מבין למה אין לי אין לאן ללכת. אז קיוויתי שאני
אוכל להישאר פה". העכביש קיווה.
"בסדר", הסכים טל, "אבל בתנאי שאתה תהיה העכביש היחיד בחדר ולא
תשאיר לי שאריות אוכל על הקיר".
"אין בעיה". העכביש חתם את ההסכם.

עם הזמן טל גילה שעכבישים זה לא דבר רע. הוא והדייר החדש בילו
הרבה זמן ביחד. שטל הכין שיעורים העכביש הסתובב על השולחן
והרתיע כל מיני זבובים שהפריעו לטל להתרכז, בלילה העכביש שמר
שיתושים לא יבואו ויעקצו את טל, הם ראו ביחד טלוויזיה, שמעו
מוסיקה, שיחקו ביחד בדמקה, שש-בש ואפילו פלונטר (אבל העכביש
תמיד ניצח בפלונטר. טל חשב שזה לא פייר כי יש לו יותר רגליים)
וכשרעות נפרדה מטל העכביש עזר לטל להתגבר ותמיד אמר לו -
"תתעודד, פסיכי דכאוני שכמותך" (זה תמיד הצחיק את טל שהעכביש
אמר את זה).
טל והעכביש הפכו לחברים ממש טובים. יום אחד העכביש שאל את טל,
"תגיד, טל, למה לא רצית שאני אגור פה?"
"כי אני לא אוהב עכבישים", טל השיב.
"אבל אנחנו מסתדרים, לא?"
"נכון, אבל עם עכבישים אחרים אני לא מסתדר. אני פשוט לא אוהב
עכבישים". טל שם לב שהעכביש קצת נעלב, "תבין, זה לא אתה, זה
אני. אני פשוט ארכנופובי. אני ארכנופובי מאז גיל 5."
"מה קרה בגיל 5?" העכביש הסתקרן.
"ראיתי את הסרט ארכנופוביה".
"בגלל סרט אתה פוחד מעכבישים?" העכביש שאל במבט תמוה.
"כן ולא. העכבישים בסרט היו גדולים ומאד מפחידים בשביל ילד בן
5. מה גם העובדה ששבוע לאחר מכן סבלתי משפעת קשה שכללה חום
גבוה מאד שגרם לי להזיות. אז אחת ההזיות שהזיתי היו עכבישים.
מאז זה פשוט דבק בי".
"אבל אתה חייב להודות שלא כולנו מפחידים". העכביש שאל וחייך.
"נכון, אבל אני פשוט מעדיף שלא להתקרב ולבדוק את זה. אתה תעדיף
לבוא ולבדוק האם כל בן אדם יקבל אותך כמו שאני קיבלתי ולא יביא
את ה 500-K?"
"צודק", השיב העכביש "סבבה".

וכך חיו להם טל והעכביש עד שיום אחד טל חזר הביתה וראה שהעכביש
לא נמצא. הוא לא היה בחדר, לא בבית, לא בחדר מדרגות, לא
במעלית, לא במקלט וגם לא במחסן. שטל חזר לחדר הוא גילה פתק על
השולחן. טל לקח את הפתק והחל לקרוא -
"טל, הגיע זמני. תשמור על עצמך. שלך, העכביש."
טל הבין שהעכביש הלך ושוב לא יחזור. "מעניין מי תאכל אותו?"
חשב לעצמו.
הוא ניקה את הקורים שהעכביש השאיר, סידר את השולחן, שם את הפתק
באחד הקופסאות בארון והלך להכין לו משהו לאכול. משום מה היה לו
דחף עז לראות פרק של ספיידרמן.