הוא היחיד שיודע מה טוב בשבילי, גם אני כבר לא יודעת - גלגלי
החשיבה שלי התנוונו. הוא יודע. אני צריכה כל בוקר לקום ולהגיד
תודה שיש לי אותו. הוא לא יותר מ-1.20, קטן אבל חכם. אין חכם
ממנו. עכשיו הוא מכסה לי את העיניים ומוביל אותי לתוך אגם.
לילה בחוץ. טוב לי. אני יודעת כי הוא אמר ואני מאמינה לו. גמד
כזה חכם מעולם לא נברא. הוא מפשיט אותי מבגדיי ואני עומדת מולו
עירומה. הוא אף פעם לא ראה אותי ככה. הוא פוקד עלי להיכנס ואני
נכנסת למרות שקר. הוא אוהב אותי. אני מרגישה שהוא סוקר אותי
בעיניו העצובות. כמה שהוא יותר חכם הוא יותר עצוב, וכולה
1.20.

הוא בא אלי בתור טכנאי של בזק. לא הצלחתי להשיג קו. הוא סידר
לי את זה, שלף במהירות כלי עבודה ותוך רגע תיקן הכל. "עכשיו
נלך לישון ביחד", הוא אמר בהחלטיות. אני הסכמתי. הייתי מאושרת
עם הגמד הקטן הזה.
אני עדיין מאושרת, הוא מזכיר לי. אני שואלת אותו לפי מה הוא
יודע והוא אומר שכמו שהוא ידע לתקן את הקו ביום ההוא, הוא יודע
גם עכשיו. אני מבקשת ממנו להתפשט ולהיכנס איתי לאגם, הוא משפיל
מבט."בבקשה", אני אומרת. "את לא צריכה לבקש", הוא אומר לי, אבל
פחות בהחלטיות מתמיד. "נו, בכל זאת, בכל זאת", אני נהיית כמו
ילדה קטנה במים העמוקים האלה, הגמד שלי מתחיל קצת לרעוד ובאותו
זמן להגביר את הקול. "אני לא נכנס", הוא אומר. "זה לא טוב, את
יודעת", הוא צודק, נדמה לי. אני יודעת שהוא צודק ובכל זאת כל
כך רוצה שיצטרף אלי. שיהיה אחד איתי, הגמד שלי, שגם לו יהיה
טוב. הוא נעשה כל כך עצוב.

אנחנו שותקים. העלבתי אותו. אני רוצה לצאת כדי לחבק אותו.
"עזבי, תישארי במים", הוא אומר לי עוד לפני שאני מספיקה לצאת,
קורא אותי כמו כלום. אני מזכירה לעצמי שהוא יודע אבל מתקשה
להאמין כי אני מרגישה את הגוף העירום שלי נסחף לתוך המים. "אני
חייבת", אני אומרת לו אבל הוא סותר אותי מיד. "תכף יהיה לך
טוב", הוא אומר. "את יודעת שאני עושה לך רק טוב". ואני יודעת
אבל בכל זאת מרגישה שהגוף שלי כבד עליי, אני מנסה להיאבק, אני
יכולה עוד לצאת אבל הוא לא מרשה, הוא לא מרשה לי ואני מרגישה
שעוד מעט אשקע במים. אני מתחילה לצרוח ולא יוצא לי קול. הוא לא
רואה אותי, הוא מתעסק במשהו. אני מפרפרת בין הים לאוויר. אין
לי סיכוי, המים מקיפים אותי ואני נאבדת.

אני טובעת.

ולפני שאני טובעת אני רואה את הגמד מוריד את הבגדים שלו. אין
לו גוף, לגמד שלי.
גמד בלי גוף, אבל כמה שהוא חכם.