נעמה מתיישבת ליד המחשב ומתחילה לכתוב. אחרי כמה מילים היא
נתקעת, פתאום נשמע קולו של בחור צעיר, "גם לי זה קורה כל הזמן,
איזה באסה, אתה מת לכתוב משהו, אתה בטוח שאם רק תשחרר את
הידיים הם יכתבו כאילו מעצמן יצירת מופת להתפאר, אבל אז פתאום
כלום, לא כותבות ולא מעצמן ואתה יושב תקוע מרגיש איך הריקנות
עולה על גדותיך ונוזלת הלאה. זאת תרומתך לעולם, מעיין נובע של
ריקנות!"
נעמה (מבלי להסתכל) - "האמת היא שאני מנסה לכתוב עליך. איך אתה
מסביר את זה? הרי בהתחשב בזמן שבילינו ביחד היה אפשר לצפות
שאני אוכל לשלוף משהו בקלות, אבל מה לעזאזל אני אמורה לספר
בסיטואציה כזאת אחרי הכול אני לא רוצה להיות סתם 'רגשי', חשוב
לי לשמור על תדמית שנונה וחזקה והאמת היא שגם על התדמית שלך
אני משתדלת לשמור, בגלל זה חשוב שהם יצחקו חשוב שהסיפור יהיה
מצחיק, חבל שאתה לא יכול להיות שם, דווקא היה יכול להיות
משעשע."
בחור - "אולי נעבוד עליהם, תספרי להם שפגשת אותי עכשיו ואני
מוסר לכולם ד"ש, תגידי להם שאני שומר עם כולם על קשר מרחוק
ושאני יודע עכשיו כול מיני דברים שלא בטוח שהם היו רוצים שאדע,
בקיצור תני להם את ההרגשה שאני שם ושאם הם רוצים לדבר איתי אז
שידברו ואני כבר אענה להם בדרך שלי."
נעמה - "אתה מדבר כל-כך הרבה שטויות, הייתי בטוחה שהתבגרת, אני
יודעת שזה ישמע מוזר אבל אני בכל זאת מרגישה יותר קטנה ממך,
למרות שזה כבר לא נכון".
בחור - "למה את כועסת?"
נעמה - "כי הכול היה אמור להיות אחרת, כי אנחנו היינו אמורים
להיות החברים הכי טובים עכשיו ולתמוך אחד בשני וליהנות
מהשנינות אחד של השני ובמקום זה אני מרגישה שאני מנהלת דיאלוג
עם עצמי".
בחור - "יכול להיות שבנית עליי יותר מידי, אני לא הבן אדם
המדהים שאת חושבת".
נעמה - "אז מי אתה?"
בחור - "סתם אחד שלא הצליח לעבור את המבחן של החיים".
נעמה - "ומי אני?"
בחור - "את מי שאת בוחרת להיות, במקרה שלך, הכול תלוי בך. חייב
לזוז, דברי איתי".
(הבחור יוצא מהבית)
נעמה - "מה?"
נעמה חוזרת למחשב וכותבת, "הוא היה אחי הגדול, היינו יכולים
להיות חברים טובים עכשיו, איזו תחושת פספוס אני מרגישה כול פעם
שאני חושבת עליו... הייתי מספרת לו שאני בהריון עכשיו ושאני
מאוהבת באבא של התינוק שלי ושאנחנו רוצים להקים משפחה ביחד,
הייתי אומרת לו שאני נורא שמחה שלילד שלי יהיה כזה דוד מדהים,
אבל אני לא יכולה לומר לו את זה כי לילד שלי יהיה דוד מת!" |
