היא צועקת, צעקות שקטות אבל כאלה שנכנסות ישר לנשמה, מצמררות
כאלה, אתה לא יכול שלא לשמוע אותן אבל... אתה לא רוצה לשמוע
אותן.
היא צועקת מכל הלב, אולי... אולי מישהו ישמע... אולי למישהו
אכפת?
ואולי לא.
אבל בכל זאת, היא תצעק ואני שומע... שואל את עצמי: "אני היחיד?
אני האחד?", ואם כבר שואל, באותה הזדמנות גם עונה: "לא, אין
סיכוי, מי אני בכלל? לא מישהו מיוחד".
אבל זה אני, והיא יודעת והיא רוצה, והיא גם לא רוצה, והיא גם
כבר לא מרגישה.
אבל הניצוץ בעיניים שלה מנצנץ עדיין, וחי. רואים בו את הצעקה,
רואים בו את הכאב ואת חוסר התקווה, שכבר אבדה בילדות.
כמה זמן לא טעמתי תמימות או אושר.
כמה זמן עוד אפשר? עוד כמה זמן נגמר? למה שאשאר? למה שאאפשר?
למה לחיות? אבל למה למות?
זאת סתם שטות אם מסתכלים על זה מהבחינה הויזואלית... הציורית.
השאלות לא ממש עוזרות, הן רק מבלבלות ומביאות אותך לצומת דרכים
ענקית ומעצבנת וזה מגיע לך... וזה משגע אותך? אני משגע אותך?
אדום... איזה צבע אצילי, במיוחד בתמונה הזאת שהוא... ככה...
מטפטף לו... הוא כהה כזה, זה אדום של מלכים שנשפך בשביל
האלוהים ההזוי והלא קיים. ולמה שיהיה קיים? בשביל מי?
בטוח לא בשבילי... |