הוא מפנה את הגב וסוגר אחריו את הדלת,
ומאמין למילים שיוצאות מהפה, מתי ילמד הוא לקרוא עיניים
ולהקשיב לכאב שבקול.
מתי ילמד אותי ברגע כזה לא לעזוב.
האם יבין הוא כבר שאותי כל המשחקים רק הורגים,
הוא זה שחותך אותי ולא אני.
ואני נשארת בתוך הדירה, הדלת נעולה, יושבת מקלידה,
בוכה עוד דמעה על השנאה, על האהבה, על הטוב ועל הרע.
בקרוב הוא ישוב אחרי משחק עם בחורה, אחרי שיחזור לנקום על טעות
שקרתה, יתיישב לאוכל ואני אמשיך לשבת מולו, כאילו שום דבר לא
קרה.
האהבה שלי כלפיו הורגת אותי לאט מבפנים.