"תקפוץ, נו תקפוץ כבר, יא הומו", אני אומר לו. "בוא נראה אותך
גבר, תקפוץ כבר". "אני לא יכול", הוא עונה לי בקול המתבכיין
הזה שאני כל כך שונא, אם רק הייתי ישות עצמאית ולא הטפיל שאני
באמת הייתי דוחף אותו בעצמי. "נו," אני מנסה גישה אחרת, "אתה
כל הזמן בוכה על כמה שרע לך בחיים, כמה שאף אחד לא אוהב אותך,
כמה שליגד לא שמה עליך אז תקפוץ, זה הדבר היחיד שיפתור לך את
הבעיות." "לא," הוא ממשיך להתעקש כאילו שיש לו ברירה בכלל,
"אני יכול ללכת לטיפול פסיכולוגי, אני אפילו אקח תרופות הכל
יסתדר לי, אני יודע את זה." "שום דבר לא יסתדר לך", אני מתרגז,
"כל פסיכולוג שיעיף מבט אחד לכיוון שלך יעיף אותך ישר למוסד
סגור. קפיצה זאת הברירה היחידה שלך." "אתה טועה", הוא אומר
ושתי דמעות מציירות פסים כל כך בולטים על הלחיים שלו שהם נראים
כמו קווי שוליים על כביש הערבה, "אתה הבעיה, אני צריך רק
להשתיק אותך ואז הבעיות שלי יפתרו". לעזאזל, אני שונא שהם
צודקים.
"תקפוץ," אני צורח, "יא חתיכת בן זונה כפוי טובה, תקפוץ כבר.
אני לא האויב שלך, אני החבר הכי טוב שלך. אבל אם אתה חושב שאני
מטרד שצריך לגרש אז יש דרך אחת להיפטר ממני - תקפוץ." "ואז
מה?" הוא שואל אותי, אוי אני שונא את החכמים האלה שצריכים לנתח
הכל ולעשות הערכת מצב. "ואז תמות!" אני אומר לו במעין טון
צפוני כזה של "דא", "כן," הוא עונה לי, "אני יודע אבל מה אז?"
"אני... אני... אני..." לעזאזל, זאת הפעם הראשונה שמישהו גורם
לי לגמגם, "אני לא כל-כך יודע, אני אף פעם עוד לא חייתי אז גם
לא מתי." אוף, עכשיו הוא יתחיל לשאול שאלות. "אז איך אתה יודע
שאחרי שמתים אין איזה גיהינום עם שטן שמחזיק קלשון וריח של
גופרית באוויר כל הזמן?" "תשמע," אני אומר, "אני רק דיכאון אבל
אני חושב שאחרי שמתים עושים את הדבר שהכי רוצים לעשות כשחיים",
אני כמעט מקיא מהטריק הזול הזה אבל אני חייב להרוג את המתנשא
המגעיל הזה. "בסדר", הוא אומר, "אבל רק אם תחזיק לי את היד
ותקפוץ איתי." בלית ברירה אני מסכים ועומד לצידו על שפת הגג,
זה לא כאילו שאני אמות מזה.
איך שאנחנו עומדים שם ומביטים על המדרכה שבאופן מעודד אינה
מכוסה ברשת ביטחון או במזרון מתנפח אני שומע אותה, האדם היחיד
שיכול להרוס לי את המבצע - ליגד. "ירון, אני רוצה לדבר אתך",
היא אומרת. המשפט הזה אף פעם לא נגמר בטוב, אולי עוד יש תקווה,
אולי היא תיתן לו סיבה חדשה לקפוץ. היא שוב מתחילה לדבר והיא
כל כך יפה ככה, כשהרוח פורעת את השיער שלה והיא עומדת שם
בחולצה צמודה שמבליטה את העובדה שהיא בת 17 ומפותחת לגמרי.
"ירון," היא אומרת, "שמעתי שאתה מתכוון לקפוץ בגללי מהבניין."
"מאיפה את יודעת את זה?" הוא צורח ושוב מתחיל לבכות, "בר סיפרה
לי", היא אומרת ברוגע, "היא שמחה שזה קורה אז היא לא התקשרה
למשטרה". "ואז עשיתן מסיבה וחגגתן את מותי?" הוא שואל. "לא,"
היא עונה לו, "לא היה לי מושג שאתה אוהב אותי." "ואם היה לך
מושג?" הוא אומר, "היית עושה משהו בנידון?" "כן," היא אומרת
לעזאזל עזאזל, מה היא מוצאת בו? "אני חושבת שאתה שנון ומצחיק
וממש ממש חמוד" אהההה למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע? היא לא
יכולה להיות אתי כי אני לא מוחשי אבל למה הוא?
טוב, הם יורדים מהגג כשהם מחזיקים ידיים כמו איזה שני ילדים
מפגרים בגן ואני עומד שם ודופק את הראש באיזה עמוד. הזמן עובר
ואני מלווה את ירון לכל מקום אבל הוא מאושר אז הוא לא יכול
לראות או לשמוע אותי. גם בפעם הראשונה שלהם אני סתם עומד שם
ומסתכל על שני הנערים התמימים האלה (הם בני 17) ורואה את
אהובתי מרחוק - ליגד נהנית ממישהו אחר. חודשיים אחר כך האידיוט
הזה תופס ביטחון עצמי -השתן עולה לו לראש, הוא נפרד מליגד
בטענה שהוא צריך את ה-"ספייס" שלו והולך למיכל - "החתיכה של
הבית ספר" שלו. ליגד פשוט שבורה, היא חוזרת מבית ספר, מטפסת
לדירה של המשפחה שלה בקומה העליונה, הדירה ריקה, היא מתפשטת
ועומדת מול החלון. אני עומד שם לידה, מסרק בידיי את שיערה
הזהוב, נושק ברכות על שתי עיניה ובקול רך לוחש: "תקפצי".