השומר משער 8 ברך אותי בשלום כאשר הגעתי, שבוע לאחר שאבי נפטר,
למשחק סוף העונה. 70 שנה של כדורגל עברו על אבי, וכמחציתם
הושקעו בדיונים, מחשבות, הימורים והצעות שקשורות בקבוצתו
המהוללת, צפרירים חולון.
"איפה חיים?" שאל השומר בכניסתי לאיצטדיון המוזנח של צפרירים.
זה 30 שנה שאותו שומר ניצב בפתח האיצטדיון, וכל אותם 30 שנה
מעולם לא ראה שבוע אחד שבו אבי החסיר משחק.
"נפטר לפני שבוע" הודעתי. "3 שעות לפני המשחק נגד הפועל באר
שבע הוא חטף התקף לב והובהל לבית החולים. מאמצי הרופאים לא
עזרו, והוא הוכרז כמת ב18:30". השומר עמד המום לנוכח הידיעה,
שכן, גם לפני שבוע תהה על חסרונו של אבי במשחק, דבר שלא ראה
מעולם, וכעת ההודעה נפלה עליו כמהלומה כבדה.
"שבוע שעבר תהינו כולנו היכן נעלם, והיינו בטוחים שקרה דבר
איום, אך לא פתחנו פינו שמא נפתח אותו לשטן". כן, אני בטוחה
שהם תהו. תהו למה לא החזיר להם עדיין את הכספים מההימור הצולע
של לפני שבועיים, תהו מה הוא חושב על ההרכב החדש ששופץ בכמה
זרים קרואטים, תהו מה סימן בטופס הטוטו... תהו. מילה יפה מדי
כדי לתאר את מחשבותיהם המטופשות.
השומר המשיך להפטיר על אבי כמה מילים טובות, ועזב אותי לנפשי,
כאשר גילה שהוא מעכב את התור. נכנסתי לאיצטדיון, לבושה
בקורדרוי כתום וחולצה בעלת כתוביות יפניות בצבע סגול על רקע
שחור. גררתי אחריי מבטים גורפים, ואט אט נערם סביבי מעגל ששאל
מה עלה בגורל אבי. מילמלתי כמה מילים שסחבו אחריהן אנחות
מעצבנות של "חבל". האוהדים של צפרירים מעולם לא ידעו איך לעכל
אותי. אבי היה לוקח אותי למשחקים עוד מגיל קטן. אמי היתה מבקשת
ממנו לעזוב את הילדה המסכנה שגם ככה התנהגה רע מאוד היום, ולא
לקחת אותי לראות את המשחקים הדפוקים האלה שבטח יטמטמו לי את
המח וישאירו לי טראומת ספורט לכל החיים. אבל לא משנה כמה צעקה
וכמה ניסתה, אבי לקח אותי איתו הרבה פעמים. היינו יושבים על
מושבי הבטון במקום הכי גבוה באיצטדיון, יחד עם כל האוהדים
הזקנים של צפרירים. שם אבא היה מתחיל לקשקש עם החברים שלו על
ההרכב, ואני הייתי מתחילה לאכול את האפרסקים שאמא שמה לנו
בשקית במיוחד. כילדה קטנה תמיד התלהבתי מצעקות ההתלהבות
שהשמיעו רבים מהצופים. בכל גול אבי היה מרים אותי ומקפיץ אותי
לשמיים ושואל אותי אם ראיתי את המהלך טוב, ואם ראיתי איך הוא
הכניס אותו ככה בקטנה בלי שהשוער הרגיש, והייתי עונה לו שכן,
ומוסיפה שהשוער של הקבוצה היריבה לא שווה בגרוש, רק בשביל שהוא
יחייך ויגיד לי "נכון טלינקה, את שמה לב לדברים הא?!",
וכשהיינו מפסידים אבא היה מכפיש את שמו של השופט עד שפעם אחת
אישה מלמטה צעקה לו שהוא מקלקל את הילדה שלו, ושאם הוא לא רוצה
שהיא תגדל להיות פושטקית קטנה כדאי שינצור את הקללות האלה
בליבו, ואבא צחק איתי ואמר שהיא לא מבינה כלום, וש"את יודעת
טלי'נקה שאני רק אומר כי אני כועס, ואני לא מתכוון שהשופט באמת
רע" וש"אל תקללי בחיים כמו שאני מקלל, אבא שלך סתם תרח זקן שלא
יודע מהחיים שלו".

כשגדלתי ונהייתי אישה קטנה בת 14, התחלתי לגרור אחריי מבטים של
כל הסובבים בכיתה כשסיפרתי שאני הולכת למשחקים כל שבת עם אבא
שלי, ולא ידעתי בכלל שהם לא ידעו, או שדווקא כן ידעתי, ורציתי
למשוך תשומת לב. וכל הבנות קינאו בי על כך שהצלחתי להיכנס
לדיונים של הבנים בסוגיות שקשורות בכדורגל, ואמרו שאני בכלל לא
נשית, ומגעילה אותן עם כל הכדורגל הזה, ועשו עלי חרם. אבל זה
לא עזר להן, כי זכיתי בדודי, מלך הכיתה, שאהד את מכבי תל אביב,
ואמרנו שנעשה משמרות ושבוע אחד נלך למשחק של צפרירים ושבוע שני
למשחק של מכבי, וכך היה, למרות שאבא קצת התעצב שבא לו פתאום
איזה דודי אחד שנדחף למשחקים של צפרירים ויושב עם הבת שלו
במושבים מלמטה, איפה שיושבים  האוהדים שבאים פעם בחודש לראות
איזה משחק חשוב, ועוד יותר על כך שהדודי הזה הוא בכלל אוהד של
מכבי תל אביב, והוא בא סתם כך למשחקים כי הוא דלוק על הבת שלו.
אבל הוא התמודד.

פעם אחת התפצלנו כאשר היה תור המשחק של צפרירים, ודודי לא
הסכים לבוא איתי, כי היה דרבי תל אביבי. הגעתי עם אבי
לאצטדיון, שהיה מעוטר בעשרת האוהדים השרופים של צפרירים. בדקה
ה-40 הייתי חייבת לשירותים, ואיכשהוא מצאתי את דרכי אליהם.
בדיוק כששטפתי את הידיים, מישהו סתם את פי ולפת אותי חזק. הוא
הוביל אותי חזרה לתא השירותים הסמוך והתחיל להפשיט אותי, ואמר
לי שאם אני אהיה בשקט אני אהנה, כשהבטתי בפניו ראיתי את מוטי.
מוטי השמן והמיוזע שתמיד יושב בחבורה למעלה עם כל החבר'ה של
אבא. הוא ישב על האסלה עם הזין בחוץ, ושם אותי עליו, ברגליים
פשוקות. הוא השתפשף בי עד שגמר, ולאחר מכן אמר לי שאם אספר
לאבא שלי משהו הוא יהרוג אותי, וזה הסוד שלנו ואסור לאף אחד
לדעת. ואף אחד גם לא ידע, כי אחרי שהמשחק נגמר, וצפרירים
הפסידה, לאבא לא היה הרבה כח לדיבורים, ונסענו הביתה באווירה
רגילה לגמרי, ומאז אני מחרימה את כל הסרטי צהריים של ערוץ 4
שמספרים על בחורות שנאנסו והתמודדות חברתית.

כשהגעתי לצבא שירתתי קרוב לבית, כדי שחס וחלילה לא אפסיד את
המשחקים של צפרירים בשבתות. יום אחד, בדרך חזרה הביתה
באוטובוס, פגשתי בחור נחמד שקרא עיתון ספורט, והערתי כמה הערות
ציניות על משחק אמש כדי להרשים. גררתי תגובה איטית של "מבינה
בספורט מה?!" בטח, מבינה גם בגברים שמבינים בספורט. אך התברר
שהבחור הוא לא סתם אוהד, הבחור הוא מוטי אקסמיט, אותו כתב שניב
רסקין מזכיר ב"שער חמש". אותו בחור שתמיד מעדכן, ומביא את כל
המידע הנחוץ, אבל נשאר איכשהוא בצל של רסקין, שכל השבחים תמיד
רק לו.
התאהבתי.
חזרתי הביתה והודעתי לאבא שפגשתי את מוטי אקסמיט באוטובוס,
והחלפנו טלפונים, ולא היה מאושר ממנו. אמנם מוטי אקסמיט הוא לא
שחקן צפרירים, אבל מבין גדול בכדורגל הוא כן, ואם טלי הקטנה
שלו יכולה להתחתן עם שדר ספורט, אז זה נחמד מאוד מצידו.
הוא טילפן אחרי יומיים. קבענו לקפה ועוגה בבית קפה ברנז'אי בתל
אביב, שם הוא יכל לספר לי על כל השדרים שנראים נורא מעניינים
אבל הם בעצם סתם בוקים קטנים שמנסים לעשות סקופים על חשבונו,
והוא התפאר נורא במקצוע שלו, כי סוף סוף הוא יוצא עם מישהי
שמבינה בכדורגל, ונותנת לו הזדמנות להתפאר. ואני נהנתי להגשים
חלום ישן, שאמנם חלמתי על ציון נאנוס, אבל התגשם בצורת מוטי
אקסמיט, שבטח נחשב הרבה יותר מושך.

שכבנו בדייט השלישי. התחתנו אחרי שנה. והיינו נורא מאושרים
ואיכסים כאלה, אבל איכשהוא החלום על ציון נאנוס עדיין טבוע בי,
כי מוטי הוא סתם צל, ולא משנה כמה הוא יברבר, הוא יישאר כזה.
ציון הוא האליל שלי, כי אני יודעת שמאחורי החיוך הממזרי שלו
והמיקרופון הדוקר טבועה איזו עצבות, אולי כזאת שמוטבעת עליו
דרך הצלקות שעל לחייו, שהייתי יכולה לגוע בהן ולנשק אותן כל
הזמן. והוא בטח היה מחזיר לי אהבה בצורת בונבונירה וורדים
אדומים, ונשיקה. והייתי נשארת איתו לנצח, ואוהבת אותו עד עולם,
גם כשהיה מזדקן, והצלקות שלו היו מתחלפות בקמטים נוראיים
שמתפרשים לכל אורך הפנים ויוצרים מן שדה קרב. והייתי עושה איתו
אהבה שלוש פעמים ביום, ומושכת כל פעם עד למן סוף ארוך, ונותנת
לו נשיקות בבוקר עם פה שעדיין לא טעם מברשת שיניים. ומכינה
טוסטים לי ולו, ולתינוק הקטן שבטח היה נולד לנו אחרי שנה.

אבל כל זה פנטזיה, ואני נמצאת עם מוטי אקסמיט, ואני מאושרת עד
הגג שמצאתי בעל שלא שונא את המלודרמות שלי, ושאוהב לדבר איתי
על כל מיני נושאים, ולא צועק עליי אף פעם, ולא חוסך באימרות
אהבה נדושות, ומקפיד להזכיר לי כמה אני יפה ונהדרת, גם כשאני
לא ממש.
ובעיקר, בעל שאבא שלי אוהב מאוד, או לפחות אהב.

אני יושבת על הבטון, ורואה מולי את הדשא הירוק, שהתמרק קצת
בתקופה האחרונה בגלל שעלינו ליגה, ואני מקבלת את העובדה שאבא
לא יושב לידי ולא אומר לי "טלינקה, עכשיו גול, את תראי.." ואני
שלמה עם המבטים שנועצים בי, עם סימני השאלה שרוצים לעורר בי
רגשות אשמה על כך שאחרי השבעה על אבי אני מגיעה למשחק כדורגל,
אבל אני יודעת יותר טוב מהם, יותר טוב מכולם, שאם יש דרך לכבד
את אבי, זה דרך משחק הכבוד הזה, שבו הודיע לנו הכרוז שהוא
יכריז איזה כמה מילים טובות על אבי ברמקול, ואת אותן מילים
טובות ישמעו 20 האוהדים היקרים שבאו לראות את הקבוצה שלהם, את
האהובה שלהם.
ואני יודעת בלב, שאם אי פעם היה בי ספק, אני יכולה להיות כעת
שלמה עם עצמי ולהבין, שמזל שנולדתי בת יחידה לאבי, כי אם היה
לו בן, הוא היה חתיכת שחקן מסריח בליגה א', ולפחות אני התחתנתי
עם מוטי, והבאתי קצת מהמסורת גם לביתי שלי, שבניתי בעצמי.