בס"ד רביעי 7.10   20.08.03
שיחת הטלפון עם חברתי אתמול, נמצאת בלבי כמו מדקרת חרב.
"את לא חושבת שיכולת לדבר איתי קודם?"
"הרי הקיצוץ היה צפוי, לא? את ידעת שיהיה קיצוץ"
"לא הבנו מאיפה היה לך הטלפון. נשבעתי לה שלא נתתי".
"כל כך הרבה שאלות באמצע הקניון?"

"את לא חושבת שיכולת לדבר איתי קודם?"
מה קרה? אני הרי לא אדם מהרחוב. או אולי כן? אי אפשר לפתח
משהו? הרי פגשתי את כלתך ברחוב ללא ידיעתך. ללא אישורך. נוכחתי
לדעת שכלתך בהריון ללא אשורך. אז מה קרה?
ואני זוכרת את התגובות שלך לספורים שלי על אחותי. איך היא
"פותחת" בספר החינוך ולפי הספר היא מפעילה תגובה.
אז מה את באה עכשיו חברה יקרה,ואומרת לי "את לא חושבת שהיית
צריכה לדבר איתי קודם?"
אולי אגיד לך את זה.

חברה, מה קרה? את כלתך פגשתי ברחוב. היא אמרה לי שהיא עובדת
בבטוח לאומי. איזה פשע נעשה? אני לא מבינה את נקודת המוצא שלך.
אז מה אם לא ביקשתי ממך רשות? הרי היא רשומה בספר הטלפונים.
נכון שאני מבררת נושאים הקשורים לבטוח לאומי בזמנה הפרטי. אבל
את לא חושבת שיש מצבים מיוחדים?
למה אני צריכה לחשוב שאת תגידי לי "את לא חושבת..." מה זה?
באמת כאילו אתם איזה משפחה מבוצרת שמי שנכנס צריך להראות ויזה,
או תעודת מעבר.
מה הספור?
את לא היית במצב כזה של פתאומיות. את יושבת לך על מכרה זהב.
למזלך. עיני מעולם לא היתה צרה. אני יודעת שאת שומרת על פרטיות
לפעמים מעבר לנחוץ. מעולם לא אמרתי דבר, תמיד כיבדתי , קיבלתי
את זה. אפילו לא ניסיתי לערער ביני לבין עצמי על כך.
אני זוכרת איך הרחקת את הבנות שלנו זו מזו כשבתי קראה לה בשם
"אוטיסטית" בכיתה ג'. עשינו לנו מדורה קטנה בל"ג בעומר, אז
בכיתה ג'. בתי הייתה ממוטטת מעייפות ולא ידעה מה היא עושה. עד
היום היא לא יודעת מה היא עושה כשהיא עייפה. שנה שלמה לא הרשית
להן להיות בקשר.
אפשר לחשוב. ילדה בכתה ג'. את לא חשבת שאולי בתך התנהגה גם לא
יפה, ובתי הגיבה ב"אוטיסטית" בשעת עייפות? נכון, גם אני לא
חשבתי שהיא בסדר אז.
אבל עשיית חשבונות עקבית אצלך מאד, מאד.  
את עושה חשבון על דברים שכדאי היה להם לעבור בשתיקה. לעומת
זאת, על דברים שבתוך הנפש את כן עוברת בשתיקה. אני לא רואה את
הפילבול העיניים של בתך? פעם אמרתי לך בעדינות,שהיא מחקה אותך.
לא קבלת את דברי. הרי היא מחקה אותך. היא עומדת על המשמר כל
הזמן.
אז אם את אומרת שהכל בסדר, זה באמת בסדר?
אז דברתי עם כלתך ללא רשות.
יש לי הרגשה כל כך לא נעימה מהספור הזה.
הייתי באוטובוס ואת מתקשרת. שמחתי לשמוע אותך מתוך ערפילי
מוחי. ופתאום אני שומעת ממש מבעד לערפל את קולך החד כתער
ענייני להחריד, מבררת איך הגעתי לכלתך.
אני לא מבינה מה הסיפור.
אני לא מבינה ממה נרעשת כל כך.
נכון שאת דיסקרטית. אבל יש עוד מעגלים.
לא, הגזמת הפעם. לא מעצם התהיה שדברתי איתה. אלא מעצם הרשות
שאת נותנת לי, או לא, לדבר עם מישהו בכלל.
אני מרגישה כמו פושעת. אני מרגישה כמו איזה אחת שלקחה משהו ללא
רשות.
והרי אני באמת לא זרה. נתתי כסף לחתונות של ילדיך, לבריתות,
היינו יחד בחו"ל עם הבנות. היינו כמו אחיות בנשמה. טלפתיה. אבל
כנראה שכן, אני זרה. למרות חיוכייך ופתיחותך, את מסתכלת עלי
כזרה.
הפוך ממני לגמרי.
"הרי ידעת שיהיה קיצוץ."
ואני עוד מתנצלת ומתאמצת להסביר לך, שזה נכון אבל לא שיהיה לי
עוד קיצוץ.
את לא יודעת מה זה פקידות בבטוח לאומי. אין עם מי לדבר. הן לא
מסבירות דבר. חוק וזהו. הפקידה גם לא מעוניינת לעזור. אז למה
בשעת הדחק לא יכולה אני להתקשר לשאול מישהי שאני מכירה.
היא ענתה כל כך יפה. והרי שאלתי אותה אם היא עסוקה. לא פלשתי
והתפרצתי בשאלות לפני שוידאתי שזה בסדר. גם טון הדבור שלה היה
מאד נעים. מאד מקבל ואמפתי. סימפטי.
אז זו את שהיית נרעשת.
עקפתי אותך? במה? ואם יש לה חוג מכירים חוץ מהמשפחה גם הם
עוקפים אותך? לא, את נרעשת מכך שהיא חשבה שנתת לי את הטלפון
ללא ידיעתה. ומכך "שעקפתי" אותך. ואם כן? הרי אנחנו חברות
שנים. שמונה שנים לפחות. מכתה א'.  מגיל 6 עד 14. שמונה שנים.

לא, אני לא עושה מזה ספור,אני מרגישה את הספור אצלך. ונכנס לי
ישר ללב.
את לא חושבת שהיית צריכה לשאול אותי קודם?
לא, חברה. ממש לא.