"הכלב הוא חברו הטוב ביותר של האדם", כך כתוב בכל ספר הדרכה
לגידול כלבים או בחוברת הקלישאות השחוקות של המאה. לא קראתי,
לא את זה ולא את זה, אבל ככה הרגשתי באמת עם ריקי - הכלבה שלי.
איך שאהבתי את ריקי. כמה שרציתי לאהוב אותה.

נדמה לי שהיא גם אהבה אותי. איך שהיא היתה רצה לקראתי כשחזרתי
מבית ספר, נובחת, מקשקשת בזנב. והיא היתה מביטה אלי, בעיני
הכלב הדהויות שלה, כאילו אומרת לי "אני כל כך גאה בך, אתה החבר
הכי טוב שלי, אתה הנשמה האנושית שלי". כל כך אהבתי אותה, במבטי
המוסט הצידה, בחצי שתיקה בורח לחדר שלי, סוגר את הדלת אחרי,
שומע אותה מיללת "לאן נעלמת? בוא שחק איתי קצת". ואני נשארתי
בחדר, כאילו יש לי, בן אנוש שכמותי, דברים ראויים יותר לעשות
מלשעשע כלבה זקנה. אבל מה יכולתי לעשות?

היו לה פרעושים.

וזה לא שלא רציתי ללטף אותה, לחבק אותה חזק חזק, לתת לה להרגיש
עד כמה שאני אוהב אותה. אבל תמיד שם מתחת לפני השטח, בחלל
הדחוס שבין שערות פרוותיה לעורה המתפורר והפצוע, התרוצצו המוני
פרעושים, מיליונים. בכל הזדמנות שניסיתי לגעת בה, לתת לה יותר
מחיוך, נעקצתי, וזה שבר אותי, כאילו כל מה שחלקנו באמת הם
הפרעושים, ממנה אלי וממני חזרה אליה.

והפרעושים, להם לא ממש אכפת, הם בשלהם, מוצצים את דמי, מוצצים
את דמה, כאילו מתעקשים לקשור את ברית הדמים המעוותת בינינו, אם
נרצה או לא.

כל מי שהיה לו כלב או כלבה יודע איך הם נראים, החולירות. רגלים
קפיציות, כך שאי אפשר לתפוס אותם, גוף פחוס, כך שאי אפשר למחוץ
אותם, ולשון חדה, כדי שיוכלו למצוץ ממך את שפיותך.

אחד על היד, ואתה מגרד. אחד על הרגל, ואתה מגרד. אחד על
הצוואר, ואתה מגרד. ונראה שכמה שלא תגרד, זה אף פעם לא יפסיק,
הם תמיד יהיו שם, הפרעושים, להציק לך, לצרוב את חתימת לסתותיהם
הזעירות בנשמתך.

ואתה, אתה כואב ומתלונן, אבל באמת שאתה נהנה. נהנה לגעת בעצמך,
לחטט בפצעים, להיענות בהכנעה לגירוד הלוהט של העור המגורה,
להתמסר לצורך האינסטקטיבי שלך, לגרד, לגרד, לגרד.

לא פעם הרגשתי אותם חודרים לי אל מתחת לעור. היכן שאף אחד לא
רואה אותם ואתה לא יכול לתפוס אותם. לפעמים אני מנסה לעצום
עיניים ולהתרכז. אולי אצליח לעקוב אחריהם מסתובבים לי במחזור
הדם. נספגים לי ברקמות כמו אבקה, כמו גז עצבים.

במסע שלהם אל תוך תוכי היה נדמה לי שהרגשתי אותם בוורידים,
במעיים, בלב. זה די מוזר. מעולם בעבר לא הצלחתי לחוש את איברים
הפנימיים שלי, איפה הם בדיוק נמצאים, מה הם עושים שם בתוכי.
כמה שלא התאמצתי, תמיד הרגשתי כמו מעטפת של חלל ריק, כאילו
'אני' זה הקנקן ואפילו אלוהים לא יודע מה יש בתוכו, אם בכלל...
לולא העקיצות שלהם, עמוק בפנים, לא הייתי יודע שיש שם משהו.

ואז יום אחד היא מתה ואחרי שקברתי אותה נשארו לי רק הפרעושים,
בין הנקבוביות, מפרישים את החומר שלא נותן לצלקות להגליד.

כמה שנים אחר כך גם קרן הלכה והשאירה אותי איתם ועם הפצעים,
שעד היום אני לא יכול להפסיק לגרד.