הוא עלה לאוטובוס. השתרך באיטיות לשורה האחרונה והתיישב. אמרו
לו לעלות לאוטובוס מלא.  אבל הגיע אחד ריק. הוא לא רצה לחכות.
אז הוא עלה. הוא הרגיש כבד. הביט החוצה דרך החלון. רוח קיצית.
החורף מנופף להתראות. בשבילו זה שלום. הוא חשב שהלב ידפוק בפחד
עכשיו. אבל לא. הרי אין ממה לפחד. פחד הוא מאפיין של אדם שיש
לו מה להפסיד. לו אין מה להפסיד. הוא חש שלווה. התחברות אמיתית
עם הקיום.

שני זקנים עלו לאוטובוס והתיישבו ליד הנהג. הוא בחן אותם. נראו
דווקא חמודים. בטח נוסעים לטייל בבוקר יפה כזה. גם הוא היה
מטייל אם הוא היה במקומם. מעניין איך הוא היה נראה אם הוא היה
מגיע לגיל הזה. הוא בטח היה מכוער. גם בטח לא היה לו כוח
להתגלח והוא היה מגדל מין זקן ארוך שלא נגמר. והיו לו בטח איזה
עשרים נכדים. ומי יודע כמה נשים. אחחחח... נשים. בחורה צעירה
בשנות העשרים עלתה. היא התקדמה לכוון החלק האחורי. עצרה מעט
לבחור מקום ישיבה. החליפו מבט קצר. היה נדמה לו שחייכה. היא
בערך בגילו. זה היה מצחיק אם היה מנסה להתחיל איתה עכשיו. היה
לה גוף מקסים. בדיוק כמו שאהב. מלאה, חזה שופע, שיער ארוך.
חיוך תמים. הוא עצם עיניים. דמיין אותה מתקרבת אליו למושב
האחורי. מתיישבת לידו. פותחת את החולצה. הוא מעביר את היד על
הפנים, החזה, הבטן, הרגליים. היא מתמסרת בהנאה. הוא מעביר את
הלשון באיטיות על הצוואר. אל השפתיים. ומנשק. היא דוחפת את שלה
אל שלו. איזה לשון חמה. ולחה. מעניין איך מרגיש מישהו שיש לו
בחורה כזאת. כמה זמן הוא נשאר מאושר? שעה? שנה? כל החיים? הוא
לא היה עוזב אותה. סקס וילדים. סקס וילדים. שום דבר אחר.

חבורת ילדים עלתה. הם התקדמו למושב האחורי. הוא לא פחד אבל חש
חוסר נוחות. ילדים אוהבים לתפוס את המושב האחורי. הם היו
חמישה. הוא תפס להם את המקום. הם התקרבו. הגדול של החבורה
התקרב ושאל "אתה יכול לשבת בצד?" הוא לא ענה. רק חייך. הגדול
התעצבן. "נו, מה הסיפור שלך? אתה יכול או לא?" הוא המשיך
לחייך. הילד התקרב בתנועה מאיימת. "עזוב אותו, אתה לא רואה
שהוא טיפולי?" צעק אחד שהתיישב מושב אחד לפניו. הגדול חייך
"כן, מה שיחררו אותך היום?" הוא שאל בלעג. כולם צחקו. הוא
המשיך לחייך. הבחורה הסתובבה "סליחה, ילד, אתה מוכן לשמור על
הפה שלך?" היא הביטה בו בהבנה. הוא הישיר מבט אליה. לרגע הפסיק
לחייך. איזה יפה. הוא הודה לה במבטו. היא חייכה אליו.  הגדול
ענה לה "לא בא לי. למה מה תעשי לי?" היא פלטה, "אידיוט"
והסתובבה. הילדים תפסו את המושבים שלפניו.

ביום רגיל הוא היה משתגע מעצבים. איזו הרגשה מיוחדת. הוא היה
קונה כזאת כל יום. חייל נכנס. תיק ענק, רובה. שזוף. הלב דפק.
לא מפחד. זה היה זיכרון. אינסטינקט. אי אפשר לראות חייל בלי
להרגיש משהו. זה מנגנון מותנה. כמו חיה. רואים סכנה. מרימים
שריון. החייל והבחורה החליפו מבטים. הוא התיישב לא רחוק
מהבחורה. אולי הוא רוצה להתחיל איתה. החייל הזה דומה קצת לאח
שלו. יותר נכון הבכור  משמונה אחים שלו. אבל יכול להיות שהוא
לא זוכר טוב. אחיו נהרג לפני חמש שנים. אימא רצתה כל הזמן
שיישב איתה ויחד יעברו על התמונות שלו באלבום, אבל הוא תמיד
היה מסרב. לא התאים לו. הוא פחד שייכנס לדיכאון. הוא לא יכל
להרשות את זה לעצמו. יותר מדי מוות. יותר מדי עצב. אסור
להתכנס. אסור להתמקד באבל אחד. יש המון. צריך לקחת דברים
בפרופורציות. חייבים.


הוא נמנם. בחלום יש עצים. המון ירוק. וקר. מזג אוויר אירופאי.
הוא לא בארץ. הוא רחוק. מחפש את הדרך לצאת מהיער. כשהוא יצא
הוא יהיה חופשי. הוא רק צריך למצוא את השביל. הוא חתך את
השיחים עם סכין. אין אף אחד. רק הוא. אבל לאן ללכת? הכל נראה
אותו דבר. הוא המשיך להתקדם. התחיל להתעייף. אזעקה. אנשים רצים
לידו. הוא שומע מלמולים "העוצר מתחיל". הנה אימא. היא מנופפת
לו מרחוק לבוא מהר. חכי אימא, אני בא. היא מתרחקת. אימא, חכי.
יש לה מבט כועס. אימא, אל תכעסי. היא נעלמת. אימא, לא, איפה
את? הוא רץ. אימא? אימא? אחיו הבכור מופיע. "לאן אתה רץ?" הוא
אומר לו. "ראית את אימא?" הוא שואל, בקושי שומע את עצמו. "אל
תדאג לה. אמרתי לך לא לצאת. אתה זוכר? אמרתי לך להישאר בבית.
אימא כועסת". לא, הוא לא מבין. לא הייתה לו ברירה. הוא קפץ על
אחיו אבל זה נעלם. הוא המשיך לרוץ. נפל. קשה לקום. "אימא?
אימא?"

"הלו!" הילד המגודל ניער אותו, "חרבשת לנו ת'אוזן. יש לך טלפון
של המוסד? אתה בטוח שלא דואגים לך?" הוא העיף לילד את היד
בעצבים. הילד נבהל והתיישב. הוא בכה. מתגעגע. לאימא. לחיבוק
האחרון. לריח שלה. הוא רצה לשבת איתה עכשיו ולראות את התמונות
של אחיו. לעשות לה טוב. פעם אחרונה. אבל מאוחר מדי.

הבחורה קמה. מטפחת ביד. התקרבה אליו. "אתה מרגיש טוב?" הוא לא
ענה. הכל מטושטש. הוא בכה כמו ילד. בקול רם. היא התיישבה לידו.
ניגבה לו את הדמעות. הוא חיבק אותה. היא חמה. כמו אימא. הילדים
הסתכלו בסקרנות. החייל צעק לנהג "נהגוס! מישהו מאחורה מתפרק.
אולי כדאי לקרוא לעזרה או משהו?" הנהג עצר את האוטובוס. התקדם
לכוון המושב האחורי. גם החייל קם איתו. רק הזקנים נשארו
מקדימה. הם כבר ראו הרבה דברים בחיים. לא שווה לקום בשביל זה.
הוא רצה לחזור. עוד פעם אחת. רק עוד פעם אחת לישון במיטה שלו.
לשחק עם האחים שלו. להיות עם הח'ברה. לצחוק על הבנות בשכונה.
עוד פעם אחת. הוא חיבק את הבחורה חזק. אימא שופעת כמוה.  

עכשיו הוא נזכר. הוא נזכר מה הוא אמר לעצמו לעשות ברגע כזה.
עכשיו צריך לנקות הכל. הזיכרון ריק. שקט. עכשיו מעלים רק
זיכרון אחד. זה  מה שייתן לו את הכוח. הוא נזכר ביום שישי
ההוא. כשהוא ואבא חזרו מהכפר השכן. העוצר מתחיל. אבא מבקש
מהחיילים להיכנס. החיילים מסרבים. אבא צועק. הוא אומר שיש לו
אוכל לכל המשפחה. הם מחכים לו. החיילים אומרים שיש פקודות. לא
מכניסים אף אחד. אבא יוצא מהאוטו. החייל צורח עליו להיכנס
בחזרה. אבא בטירוף. הוא יושב באוטו רועד מפחד. "אבא", הוא
צועק, "תיכנס, תיכנס". החייל מתקרב בצעד מאיים. אבא משתתק. הוא
נרגע. עכשיו יש לו פחד בעיניים. אבא מפחד. הוא לא יכול לראות
אותו ככה. החייל מתקרב. מניף את היד ומנחית אותה על הלחי של
אבא. אבא לא זז. אבל בפנים הוא נשבר. הוא נכנס לאוטו. מתחיל
לבכות כמו ילד קטן. מכה את ההגה. אבא. אסור לך להתנהג ככה. אתה
לא מבין? אסור. אתה לא יכול לבכות ליד הבן שלך. הוא ליטף לאבא
את הלחי. ובאותו רגע הוא ידע. הוא ידע שיום אחד יישב פה
באוטובוס.

נזכר שוב ביד. ביד החזקה , הגדולה של החייל. בלחי של אבא.
במכה. מסביבו היו שמונה אנשים באוטובוס. הנהג, החייל, הבחורה
והילדים. הוא הושיט את היד מתחת למעיל. משך את המנגנון. נשמע
קליק. ירוק. אימא. פיצוץ.