[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








להיעלם, נפש בתנועה, עצירה, לברוא את עצמי מחדש במקום חדש, בכל
מקום. אפילו דימונה, לא שיש שם ממש מה לעשות חוץ מלקנות
אלכוהול במזנון תחנת הדלק או לגדל ילד עם אוזן שלישית. זה לא
משנה לאן. "אבל לדימונה?"  הוא שואל ומוסיף, "אתה מתכוון
למטאפורה?" אני מתכוון לכוס של האימא שלך. מטאפורה בתחת שלי
דוקטור, מה אתה מזיין לי תשכל עם השפה הגבוהה שלך. "מטאפורה זה
גבוה בשבילך?" מתחכם הממושקף. לא גבוה, אני משיב, אבל זה
העיקרון. זה לדבר בשפת העם דוקטור, לרדת מהמדרכה ההודית
המוגבהת שאתה וחבריך מתגודדים עליה כמיעוט שולט, רד אלינו,
לעם. רד לי. "אתה שוב מנבל את הפה" הזכיר הרופא וחתך את
מחשבתי. סליחה דוקטור, אני לא יכול להתאפק לידך.
תתחיל לחשוב פשוט, חזרה אלי המחשבה והמשכתי לדבר. פחות מה
שלמדת ויותר, יותר... אני לא יודע, תחשוב לבד, אתה הרופא. לא
בכל נשימה שלי יש משמעות נסתרת, ואם יש אז היא נסתרת, מה אתה
רוצה ממנה? לחשוף אותה, לעשות לה אווטינג? תן לה את הזמן שלה
והיא כבר תדאג לזלוג לי על החיים, אל תדאג יקירי. אתה זוכר את
החלום שסיפרתי לך עליו לפני כמה ימים? זה עם התנין, השולחן
וחצאית הקן-קן, זוכר? זוכר מה אמרת לי, זוכר כמה זמן לקח לך
מהרגע שפתחת את הפה ועד שהתחלת לדבר, וכשסוף סוף דיברת כל מה
שעשית זה להיות שלילי. אתה לא יודע לתקשר, אמרת, יש לך בעיית
אמון. אין לך, יש לך, יותר מדיי, פחות מדיי, רזה מדיי ברגש,
רחב ברגישות. איך הגעת לזה? אל תעשה לי פרצופים דוק, אלו
המילים שלך בדיוק. הנה תשמע, אמרתי, והפעלתי מולו את טייפ
המנהלים הקטן שאיתי(אני עדיין לא מרגיש מנהל) "אתה לא יודע
לתקשר, יש לך בעיית אמון, אין לך, יש לך, יותר מדיי, פחות
מדיי, רזה מדיי ברגש, רחב ברגישות. איך הגעת לזה?" קפצו לפניו
הצלילים מהמכשיר כהוכחה חותכת. "מה זה? זה בכלל הקול שלך" ניסה
הדוקטור להתגונן, "הקלטת את עצמך עכשיו, כשדיברת איתי. הדובר
בקלטת זה לא אני ידידי, אני מאוד מצטער, הרי אפילו את השאלה
שלך בסוף ההקלטה השמעת לי", ניסה המלומד המנוול להתחמק
בגמלוניות. אבל שנינו ידענו שזה כבר מאוחר מדי בשבילו, קשה
להתווכח עם הוכחות. בסדר, השבתי, השאלה בסוף שלי ושאר המילים
שלך,ועכשיו מספיק עם הנושא הזה, בוא נמשיך. אתה זוכר היכן
הפסקנו?, דוקטור. בחלום, כן בחלום. אתה הרי יודע שרק ניסיתי
לעזור לו, שזה לא היה מרוע ומשיקולי אגו. אם הוא לא היה מרים
את הרגלים יותר גבוהה היו מבטלים לנו את המופע, השולחן הרי אמר
את זה בבירור עוד לפני ההופעה, אני לא צריך לספר לך לאן מגיעים
תנינים מובטלים. יש ארנקים, יש חמת גדר, זה לא פשוט בתקופת
מיתון. והגיע הזמן שתפסיק עם כל זיוני השכל המקצועיים כל כך,
ואל תגיד לי לא לקלל, אני מקריב סכום חופש ניכר בשביל לקלל
אותך, יכולתי לקלל חינם ברחוב, לפחות את אותם אלו שחלשים ממני
פיזית. אבל אתה לא שם לב לקלאסה, אני לא אשפוך את החרא שלי על
סתם בן-תמותה, אני מקלל רק אקדמאים, רצוי אשכנזים אבל גם
ספרדים מומרים תופס.
עצבנת אותי עכשיו, הוספתי, עם חרחורי ההבנה שאתה משחרר אלי.
תתעורר, תתעורר כבר, קום חרא.
עכשיו אני מתחיל לקלל בתור עיקרון מזוין. עד עכשיו זה עוד היה
נשלט אבל מכאן זה אחרת, אין לי שליטה על העקרונות. "אני",
התרוממתי תוך כדי דיבור, "חואניטה השלישית (תעמוד דוקטור, יש
הכרזה), משחירה את פי המלכותי, המתוק והמעוצב להפליא, למען
ובשם, כל אותן בריות חסרות מעמד ואמצעים בשביל לבוא בעצמם או
לשלוח את הילדים, אפילו באוטובוס מאסף, לקלל אותך בשמם, וכל
שנותר להם, לבריות הללו, זה אך ורק האפשרות לזרוק מניאק או
נבלה לאוויר הדחוס שבחדרי מדרגות שיכונם העני, שמשום מה,
תושביו ממשיכים לחייך בתקוות שווא. למרות המעמד, אולי בגללו.
למען כל הנדכאים הללו שאם רק היו מוותרים, ולו במעט, על כבודם
וטיפשותם וטורחים להבין שאף אחד, כולל הם עצמם, לא מאמין לחיוך
שלהם, אולי אז הם היו מפסיקים לחייך וסוף כל סוף מישהו היה
עוזר להם. חסרי התקווה המחייכים באשר הם".
תראה מה אתה עושה לי. במקום לעזור אתה רק מחריף לי ת' מצב, כמה
שטויות אני מדבר, למה אתה לא מפסיק אותי בהערות בונות שיתנו לי
זווית אחרת להסתכל על החיים ושהכול יסתדר צ'יק צ'ק כמו בסרט
ההוא שראינו. אני אומר לך, לפני הטיפול, לפני שהכרתי אותך,
הייתי בסדר גמור. את ההבל שמרתי בראש ושיתפתי בו רק את
שיקלברגר ב', בובת הסמרטוטים הנאמנה שלי, שאימא הכינה לי מצמר
סלעים רק כדי שאני אפסיק לאונן לפני אורחים. בהתחלה היא הכינה
לי את שיקלברגר א' מכותנה מאה אחוז, רך רך ונעים אבל זה רק
החריף את הבעיה כי כותנה עושה לי זקפה לא נורמאלית. כשבאתי
לאימא עם אבר מחוספס ומדמם היא הסבירה לי שזה מה שקורה
שמערבבים כותנה עם זרע. ידעתי שבגילי עוד אין לי זרע אבל זה
כל-כך חיזק לי ת'גבריות ששתקתי. רק ביני לעצמי ולשאר הקולות
בראש ידעתי שזה לא אותו אחד ושמעכשיו אני צריך להסתפק בחיקוי
האימפוטנטי של המקור. בשביל לסגור את פער ההעלמות וההופעה
בניתי לי בראש סיפור על התאבדותו של הראשון ושיבוטו של השני
מציפורן רגלו השחורה מפטרת. לא שהיו לאחת מהבובות ציפורניים
אבל זה הספיק לי. גם אימא הצליחה במזימתה לבסוף. לא שלא
ניסיתי, אני חושב שאפילו הכלב של פבלוב מהיר תפיסה ממני, אבל
אחרי השיוף השמיני או התשיעי עברתי ליחסים אפלטוניים עם הבובה.
מסכן החתול שהיה לנו אבל זה כבר למקום אחר. גם כמעט ולא
קיללתי, אתה יודע, טוב חוץ מקצת באירועים משפחתיים מצומצמים,
חמישה עשר עשרים איש מקסימום, ששם פשוט לא יכולתי להתאפק. שאני
נזכר כאן אתך באותם אירועים, מפגשי חגים למיניהם, היו לי רק
שני דחפים שלא הצלחתי לשלוט בהם- הראשון היה להשתמש במילים הכי
מזוהמות שאני מצליח למצוא להן הצדקה לוגית בשאלה או בתשובה
והשני היה לבוא עם שפם קטן, אני לא הייתי מגדיר את זה כדחף
אלמלא האנשים שלטשו בו מבטים ומכך בעצם הכריחו אותי לחזור על
זה בכל חג ומועד, אירוע חגיגי או הלוויה, סך הכל הייתי מסדר
אותו יפה, מגלח משני הצדדים ישר ושווה ומשאיר במרכז קובית
שוקולד מריר משיער.מה הם כבר רצו ממני.
ועכשיו, כל כולי לא נשלט, בקושי נשארו לי שני דחפים שמקשיבים
לי. מאז הטיפול אתך פתאום כולם התחילו לעצבן אותי, אפילו עם
הכורדי החביב מהמכולת הסתכסכתי. ותבין, זה לא שיש לי דעות
קדומות על כורדים או על בעלי מכולת, זה פשוט קרה. הוא אמר משהו
על חצי שקל לכאן, אני אמרתי לכיוון השני, לאחר מספר חילופי
ההאשמות הדדיות החלטתי שזה מספיק, ירקתי לחמוצים קיללתי לו את
העדה וניסיתי לברוח. אבל, במהלך מבריק ומהיר שלא ציפיתי לו
ממוכר כורדי, הוא המריד את העובד שלו והבהיר לו שגם הוא מהעדה
והקללה זה גם עליו. השמן הקטן הזה זינק כמו שד עדתי ותפס אותי
עוד לפני שהצלחתי להוציא רגל מהדלת. כורדי א' עשה כל כך הרבה
רעש אחרי זה שחטפתי רטרו לימי התיכון העלובים. הזמינו ת'הורים
שלי ועד שהם הגיעו המנכ"ל וראש החטיבה הלוגיסטית של החנות
הכריחו אותי לעמוד בפינת המכולת עם פנים לקיר ורגל בפח זיתים.
כשההורים החליטו להגיע  בסוף היום בעל המכולת כיוון את שלושתנו
בשתיקה חמורת סבר אל פנים המשרד שלו אשר במחסן. חדרון אפל
שחציו משמש באמת כמחסן ואילו צדו השמאלי, המוסתר, הוא המשרד
המדובר. במשרד ניצבו שתי ערמות ארגזי ירקות ירוקים, הפוכים,
ששימשו כרגלים וקרש פורמייקה לבן וכבד שהונח מעליהם העלה את
הטענה לספק שולחן. מפה מלוכלכת ומשובצת אדום לבן ניסתה לכסות
על הרוב. בעל המכולת התיישב על כסא מנהלים מצד אחד של השולחן,
הורי ישובים על ארגזים מציידו השני ואני עומד לידם, זקוף
ומישיר מבט לאופק דמיוני. השמן הקטן חזר לסדר מדפים בחנות
כאילו אין לו יד בדבר. זה היה משהו בין ישיבה אצל מנהל בית
הספר לבין פגישת בוררות של העולם התחתון. לא מימשת את
הפוטנציאל שלך ואנחנו חותכים לך את הפנים על זה. כמובן, כמו
בכל פגישותיי הקודמות עם עולם הפשע העסק לא נגמר לטובתי.
בעקבות האירוע נאסר עלי להיכנס או אפילו להתקרב למרחק "של בערך
שני מטר בדיוק" כדבריו של החנווני, מהמכולת, ככה היה ההסכם.
אני לא מתקרב והם לא שוברים לי ת'עצמות. הסכם הוגן עד כאן אך
עוד לפני שהספקתי לתקוע כף הוא הספיק לתקוע אותי והכריח אותי
לקנות את חבית הזיתים עם המוחטה ובנוסף השחיל לי גם חבית
מלפפונים בחומץ, "הרסיסים, הרסיסים" הוא זעק. בן-זונה, אני
שונא מלפפונים בחומץ והוא ידע את זה.
אתה מבין, דוקטור, היה או לא היה זה לא משנה בכלל. זה העיקרון
ששובר אותי. התיאוריה של הדברים פשוט מסתובבת סביבי, אמיתית
ונכונה כל-כך והעולם פשוט מסרב לקבל אותה. אתה בונה משהו בשביל
להרוס, אתה הורס אותו בשביל לבנות וכל מה שהעולם נותן לך זה
אשפוז. למזלי אני מספיק חכם לא לגלות להם כלום, אבל ממך אני
פוחד. אתה לא נראה לי אמין ולמען האמת גם לא נראה לי דוקטור,
בטח לא ברגעים שאתה מתחיל ללטף אותי. גם כל העניין הזה שאתה גר
אצלי כבר חמש שנים, בין עבודות עלק, לא ממש נראה טוב, סיימתי
את דברי. והמשכתי ללכת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פצצות לגבות,
רסיסים לריסים,
מטוסים לתאומים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/5/04 14:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעם ת. שרת

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה