כשבגין עלה לשלטון הייתי בן תשע. אמא העירה אותי בבוקר וסיפרה
לי שהפסדנו. אני לא ידעתי אז, מה זה בדיוק אומר אבל בבית לימדו
אותי, שאם בגין ינצח, זה סימן שהפסדנו. הדלקתי את הטלויזיה
הקטנה שהייתה בסלון וצפיתי בהמונים שצועקים ש'בגין מלך ישראל'.
בבית ספר לימדו אותנו שזה דוד, אבל הם צעקו בגין. כששאלתי את
אמא היא צחקה. היום גם אני יכול לצחוק כשאני נזכר בזה.
אני בכלל קיוויתי שיקרינו סרטים מצוירים, אבל כל היום הראו
אותו צורח לתוך מיקרופון, כל מיני דברים של אנשים שצועקים לתוך
מיקרופונים.
יואל מהבית שליד אמר שניצחנו. אמא שלו תלתה דגל ישראל על הדלת
של הבית והוא הסביר לי, שזה בגלל שעכשיו מדינת ישראל כמו קיימת
מחדש. אמרתי לו שהוא טועה, ואמא שלי אומרת שהפסדנו בכלל, אבל
בסוף שכחנו מזה ויצאנו לשחק כדורסל.
באותה שנה מכבי ניצחה. בבית שלי שכחו איכשהו את התבוסה
הפוליטית, אפילו אמרו כמה מילים טובות על השלום עם מצרים. בערב
שמכבי ניצחה, אפאחד לא דיבר על פוליטיקה. אמא ידעה שאבא מתעצבן
כשיש משחקים ומפריעים לו. אני ידעתי שאנחנו בעד הצהובים.
כל פעם שמישהו צהוב זרק לתוך הסל וקלע, אבא קפץ מהכיסא. לפעמים
הוא הוסיף צעקה, לפעמים הוא תפס את הראש עם הידיים, לפעמים הוא
קפץ וחיבק אותי פתאום. זה די הפתיע אותי, כי אבא שלי אפעם לא
מחבק. זה מה שאהבתי במשחקים של מכבי, תמיד הוא שכח מהשגרה
שלנו, והיה אפילו מרשה לעצמו לחבק אותי. כשהמשחק נגמר אבא לקח
אותי ואת אחותי באוטו, לסוע ברחובות של תלאביב עם החלונות
פתוחים. נסענו בחצי מתלאביב, לפחות. כולם צפצפו עם המכוניות,
והשכנים לא ייצאו להתלונן, הם יצאו לצעוק ביחד עם כולם.
"או-אה מה קרה צסקא אכלה אותה!" ככה, הרבה פעמים, צעקנו וצעקנו
וצעקנו, עד שהגרון שלנו קצת כאב, אבל זה לא היה נורא כי אמא
הכינה לשלשתינו תה עם לימון כשחזרנו.
בבוקר אבא תלה דגל ישראל על הדלת של הבית.

השתדלתי להתנתק מהפוליטיקה כמה שאפשר. אנשים קוראים לזה בכל
מיני שמות.
הרבה אמרו לי שבגלל שגדלתי בבית כלכך מלא בדיבורים כאלה, אני
רוצה להתנתק מזה קצת. הם די צדקו, בסך הכל. לא רציתי לשמוע על
זה יותר. מאסתי בויכוחים האלה, שלא הגיעו לשומקום. בארוחות
שישי מתמשכות, בשיחות הארוכות, בצעקות באמצע הלילה, בחוסר
שינה. בהפגנות כל יום שישי, בכיכר שליד הבית. אז הלכתי.
כאילו שידעתי לאן.
בצבא שכחתי כבר מהכל.
די קל לשכוח מהבית, אם מנסים.

המשפחה שלי הייתה באה לבקר פעם בכמה זמן. אני יצאתי הביתה פעם
בשבועיים, וכשכבר יצאתי העדפתי להשאר בחדר שלי, או לצאת עם
חברים.
בכל פעם שאמא ואבא היו מתחילים לדבר על זה שוב, אני הזכרתי להם
שאני כבר לא ילד, ושאם אני בא הביתה כלכך מעט, שלפחות אז
יפסיקו עם זה. כמו שני ילדים קטנים הם נשארו לשבת, מאופקים,
חיכו שאני אצא כדי להמשיך במסעות שלהם לשינוי העולם.

כשרבין מת בכיתי.

כשאורי נולד בכיתי שוב. הוא היה כל כך יפה. הוא היה שלי,
לגמריי שלי, ואני הבטחתי שאני אשמור אותו מכל הבלאגן המדיני
הזה. הוא חייך אליי וידעתי שאני יכול להיות מאושר. עכשיו,
בטוח.
אמא שלי סיפרה לכל החברות שלה על הילד המוצלח, שבגיל 23 כבר
כמעט מסיים את התואר, ואפילו יש לו ילד. זה היה די מפליא, כי
בתקופה הזאת כבר לא היו מביאים ילדים מוקדם כלכך. אני הרגשתי
עם זה הכי בסדר בעולם.

כששרון נבחר ידעתי שהפסדנו שוב.
בלי ששמתי לב, התחלתי להבין גם מושגים קצת יותר רחבים
מ'ניצחנו' או 'הפסדנו'. הדלקתי את הטלויזיה וראיתי אותם שם,
צועקים, בדיוק כמו אז. מאושרים כלכך. שרון ניצח. הליכוד שוב
כאן, שרון יביא שלום, שרון יפסיק את הפיגועים, שרון ינצח את
הכל. אמא שלי התקשרה אליי, חנוקה.
היא שאלה קודם מה עם אורי. סיפרתי לה שהוא חייך. היא צחקה.
היא דחתה את הרגע בו תדבר על התבוסה הגדולה שלנו. אבל בסוף הוא
הגיע, והיא- פרצה בבכי. זרקתי אליה משפטים אופטימיים כאלה,
שיהיה בסדר והכל.
היא אמרה שקשה לה, שבשבילה זה כמעט הכל, "אתה יודע," היא אמרה,
"אתה גדלת פה." אורי צחק.
אמא בכתה.
"מחר נבוא לבקר אותך." הבטחתי, והנחתי את הטלפון ליד אורי, כדי
שאמא תוכל לשמוע את קול הצחקוק הטהור הזה, תחי האירוניה.

אני הייתי יושב מדי פעם מול הטלויזיה, רוב הזמן מול העיתונים.
מנסה לתפוס מציאות מוזרה כלכך, מציאות כואבת  כלכך. בשלב מסוים
אתה תופס את הראש עם הידיים ומנסה לחשוב על דרך לצאת מכאן. כמה
שניות אחרכך מגיעה ההתפכחות, סיפורי הגבורה, ומה עשו אבותינו
כדי לשבת במקום הזה, ממש פה.
אתה מבין שגם אם אתה לא רוצה אתה חייב להשאר, לפחות בשבילם.
ב2001 מכבי ניצחה שוב. הפעם את הירוקים. קטש חייך למרות ההפסד.
כולם ידעו שמשהו בו היה שייך לפה. ככה זה, תמיד מרגישים
שייכים, בעיקר מצדדים אחרים של העולם. אורי היה אז בן שנה
בדיוק. בבוקר נסענו לחגוג לו יומולדת בגן חיות המוזנח משהו
ברמת-גן. בערב נסענו להורים, לראות את המשחק. אבא עוד קפץ. כבר
לא חיבק. מכבי שוב ניצחה.
הכיכר שוב צהובה, ישראל שוב הוכיחו לאירופאים שאנחנו לא סתם.

לפני חצי שנה אורי ואמא שלו נסעו באוטובוס לקנות בגדים
בדיזינגוף סנטר. הוא כבר יודע לדבר, כל היום מקשיב לסיפורים,
הוא אומר אבא, וגם הרבה יותר מאבא. הוא הילד שלי, והיא האישה
שלי, והם שתי הסיבות שאני קיים. לפחות הייתי.
אם חשבתי שמשהו במציאות הישראלית העגומה השתנה, אני טעיתי. לא
הגיע להם למות.
ביום בו נהרגו, מתה גם נפשי.

על ההלויה כולם קראו בעיתונים. על התהליך שעבר האבא העצוב
אחרי, אפאחד כבר לא קרא. לא רציתי לערב יותר מדי אנשים, חזרתי
הביתה. אבל אפעם לא חזרתי לחיים. ידעתי שאיבדתי את האוצר שלי,
את כל מה שאיפעם אוכל לבקש.
ידעתי שאין צדק, שלא מעניין אותי יותר מי הטובים ומי הרעים ואם
מתנתקים או נשארים או נוסעים לאפריקה. הייתי שרוי בדיכאון
הפנימי שלי, ומי שהעז לנסות להתקרב, נשרף ממני מיד. גם התרופות
לא הועילו, וגם הפסיכולוגים הכי בכירים בארץ שאמא שלי מצאה, לא
יודע מאיפה. זה הכאב שלי, הפרטי שלי, ואין זכות לאפאחד להתקרב
אליו.
ואין אורי.
ואין אותה.
ואין אהבה, ואם אומרים שהזמן מרפא או משכיח, מבחינתי, הוא רק
הורג עוד יותר.

אתמול מכבי ניצחה. לא ראיתי את המשחק. שמעתי את הצעקות של אבא
מלמטה, והבנתי בעצמי את התוצאה. ראיתי מהחלון את הרחובות
מתמלאים בצהוב, את הילדים והאבהים שלהם נוסעים, צהובים,
צופרים, צסקא אכלה אותה. הרוסים אכלו עוד הפסד. מכבי בגמר.
אבא הזמין למחר את כל מי שהוא מכיר. הוא קנה בלונים צהובים
ואפילו בגדים של שחקן כדורסל, בצבעים של מכבי. מחר הככר תתמלא
באנשים שמחים שיוכלו לשכוח מכל התוכניות האחרות שהיו להם. מחר
הככר תתמלא באנשים עצובים שיתלוננו ויאמרו שהמצב ממילא גרוע,
וזה מה שיכל להציל אותם. האיפור הצהוב-כחול שלהם יימרח ויעלם
כשיגיעו הדמעות. אין לדעת מה יהיה מחר, רק מחר יגיד לנו מה
יהיה- מחר.

את המשחק שלי אני ניצחתי פעם אחת והפסדתי לפני חצי שנה,
בדיוק.
האור לא יחזור אליי, אני בטוח. השיער הצהוב שלה והעיניים
הכחולות שלו יפים הרבה יותר מהדגל של מכבי תלאביב. מחר הגמר
הגדול, ישראל במתח.

בין כל האירועים ההיסטורים שייחרטו בספרי ענק אנשים קטנים
מתפרקים.
לפעמים נדמה ששוכחים בדיוק את הפרטים האלה, שיכולים להרוס עולם
שלם בשביל בנאדם. לחיות פה זה אחד הדברים הכי מוערכים בעיני,
לא מתוך רחמים אני מדבר, אלא מתוך הנסיון. אולי אני אהיה בסדר
יום אחד. יכול להיות גם שלא. לפחות מכבי בגמר.