הולכת לה אישה,
מלאכית.
פניה תמימות,
הבעתן נקיה.
עפעפייה מורדים מטה
עינייה אינן מסגירות, את
אישוניה המתרוצצות הצידה,
נמנעות להביט במה שכבר ראו.

את מי את מרמה, חנה?
על מי את חושבת שאת עובדת?
הגיבנת מאחור
עדיין קיימת.

למה הורדו עפעפייך?
מה ראית, שכה התנכרת?
את נחשבת לחזקה,
נחשבת להגונה.
כך הצגת עצמך תמיד.

והנה, את סוטה בדרכך.
כמעט יורדת לכביש
מרוב חפזונך
לא להיתקל
בשנואת נפשך.

האם עד כדי כך
התדרדרת ברמה?
האם כך היית תמיד?

הולכת מולך,
לא מבחינה בך,
רק בהרף עין
תנועתך נקלטה.
זו את, היפה בנשים.

מסתכלת עלייך,
לא מאמינה.
פטה מורגנה?
או מציאות?

אבל את,
פנייך תמימות
אינן מסגירות.
אינן מסגירות
את סגור לבך.

פנייך חתומות
עינייך עצומות
אך אני רואה אותך
אינך יכולה לי,
בשבילי את שקופה.

אשה הדוחקת הצידה
שיעורי חיים.
מרחיקה כל סיכוי
להתמודדות.
אפילו יעלה לה
במחיר חברות.