כבר חודשיים אני יושבת ביער המזדיין הזה, ואני לא חושבת שאני
אי פעם אצא. העצים סוגרים עליי והגשם של חודש נובמבר מכה בי.
אני יושבת על הסלע שמול הנחל, צופה שוב ושוב בדגים שקופצים מעל
הסלעים ומוצאים את מותם, בגללי. לקחתי כמה דגים וניסיתי לאכול
קצת, אבל כמו בחודשים האחרונים לא הצלחתי להכניס דבר לפה. האמת
היא שאני לא רעבה. הנשמה שלי לאט לאט אוכלת את הגוף וזה נותן
לי הרגשה של שובע. העיניים האדומות שלי שוב מחפשות להן מטרה,
אבל ביער חשוך הבשר הזה אין דבר שיוכל להשביע אותי. זה שבועות
שלא זכיתי להרגיש דם חם וטרי זולג בגרוני. הצמא שלי והרצון העז
כמעט וגרמו לי לאבד את חושיי. אבל ערפד אמיתי נולד ומת עם
חושיו וסגולותיו. קמתי מהסלע הקר והמשכתי לצעוד במעלה השביל.
הבגדים השחורים שלי שלבשתי לפני שברחתי מהמוסד היו עדיין עליי,
אבל מרוב הרטיבות לא היה אכפת לי להוריד אותם. חום הגוף שלי
אומנם היה עדיין גבוה מהרגיל, אך בקרוב כנראה אני אתחיל להרגיש
את השינוי בעורקיי ובעצמותיי. אך בינתיים הגוף עדיין תפקד,
ולמרות שרמת האנרגיה שלי ירדה, עדיין היה לי את הכוח לצעוד.
הפעם, פעם ראשונה זה זמן רב, התקרבתי עוד יותר לכביש. ראיתי
בעיניי מכוסות טיפות הגשם, שהשביל הרטוב ריק, ויצאתי ממש אליו.
עמדתי שם באמצע הכביש מביטה אל סופו הרחוק שמשם הדרך לא הייתה
כה ארוכה עד לאדון שלי. התכוונתי כבר לחזור אל תוך היער,
כשלפתע שמעתי קול גלגלים רחוק. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי
הייתה לברוח, אך תוך שנייה המילה 'דם' עלתה במוחי הצמא.
ניצבתי מאחורי עץ שהיה ממוקם כמעט ועל הכביש. שמעתי את המכונית
מתקרבת יותר ויותר וכעת גם יכולתי לראות אותה ולהרגיש אותה.
היא התקרבה עד ועוד ואז כשהגיעה אל העץ, תוך חלקיק שנייה עצרתי
ע"י מוחי את גלגליה בשריקה חזקה, וזינקתי על מכסה המנוע. במבט
ושאגה אפלה, זרקתי את ידי הישר דרך הזכוכית וחטפתי בגרונו את
הבנאדם שניצב מבועת בתוך המכונית. תוך כדי שליפתה של הדמות דרך
החלון, נעצרתי. הפנים היו מוכרות כל כך לפתע. ואז ראיתי מי זה
היה, חברה שלי, שכנראה יצאה לחפש אותי. כמעט וחשבתי על רחמים
אבל... אני מכונת הרג.
"דם! דם! להרוג!"

קמתי לבסוף מהגג של המכונית שאליו גררתי את חברתי. כל כך צמאה
הייתי ששאבתי מגרונה כל טיפה עד שהצטמק גופה והפך למשהו דומה
יותר לסמרטוט סחוט. נעמדתי על גג המכונית, הרמתי את הגופה
ובהינף אחד זרקתי אותה עמוק אל תוך העצים. הרגשתי שוב את הכוח
רץ בגופי. הרגשתי את השינוי מיד. הסתכלתי למרחק וראיתי אותו
בבירור, העצמות שלי חרקו והתמלאו בזרמי אנרגיה, היכולת שלי
לחשוב בהיגיון חזרה אליי וכך גם הרגשתי יותר את הקשר עם האדון
שלי.
הייתי מוכנה מיד לרוץ את כל הכביש, כל הדרך הארוכה, ולחזור
למקום שקורא לי. אך ממבט קצר על עצמי הבנתי כי המראה של בחורה
בת 17, לבושה בבגדים שחורים שמהם נוטף הרבה מאוד דם ורצה
במהירות עצומה, ימשוך יותר מדי תשומת לב, ולזה כרגע לא
הזדקקתי. תוך שנייה קפצתי אל תוך המכונית השחורה של חברתי
ולנוכח הזרמים המתפרצים מרגליי לחצתי בחוזקה על הדוושה
והמכונית זינקה ככדור מאקדח. הרגשתי את הרוח מכה בפניי, מעיפה
את שערי השחור כלילה. תוך מספר שניות יצאתי מהיער ונסעתי בכביש
המבודד המוקף בשממה. השמש התחילה לשקוע וקרני אורה האחרונים
האירו את עיני הברקת הירוקות שלי. תוך מספר שניות יצאתי מהיער
ונסעתי בכביש המבודד המוקף בשממה. ירדתי מהכביש המבודד ופניתי
אל שביל עפר שהוביל אל כפר קטן. מעולם לא הייתי בכפר הזה אך
משום מה ידעתי בדיוק לאן לנסוע ומהי בדיוק המטרה שלי. עצרתי את
המכונית בחריקת גלגלים ליד פונדק קטן ונטוש למראה. בדחיפה
פתחתי את הדלתות הקטנות הרופפות והעפתי אותן. בתוך הפונדק
התגלו להם תשעה אנשים מפוחדים שקפאו בהלם במהלך משחק קלפים.
גבר גדול ממדים בעל שרירים מנופחים קיפל את שרווליו וקם לעברי
באגרופים קמוצים. פסעתי לעברו ובהינף יד מחיתי אותו מעלי
וריסקתי אותו לעבר שולחן שבו ישבו שלושה אנשים שקפצו ממקומם
בבהלה. התקדמתי אל השולחן השני, שממנו קמו הרגע עוד שני אנשים,
הרמתי אותו בידי אל מעל ראשי וניפצתי אותו על שני האנשים שצרחו
וניסו לברוח, אך רגלי השולחן הנעוצות בבטנם גרמו להם לאיבוד רב
של דם ולבסוף למוות. עוד שתי בחורות הרמתי כששערה של כל אחת
מהן תפוס בשתי ידי בחוזקה. ניתרתי תוך קפיצה באוויר וגלגול
לאחור והן נחבטו בחוזקה ברצפת העץ הקשה שנסדקה והתמלאה בדמן של
הבחורות. שלושת האנשים שקמו מהשולחן בבהלה, הרימו אלות בידיהם
והתחילו להתקרב אליי. תוך שילוב של רצף תנועות מהיר, זמן ששווה
למצמוץ עין של בן אנוש, חטפתי את האלות מידיהם ונעמדתי
מאחוריהם, ואז תקעתי במהירות בראשו של כל אחד את האלה שהוא
החזיק. הדם השפריץ מכל עבר, הרגשתי בגן עדן, הנאה שכזאת מזמן
לא הרגשתי. פתחתי את פי והתענגתי על טיפות הדם יקרות הערך
שנגזלו ממני וחסרו לי זמן כה רב. בעטתי בגופות חסרות הערך
ופסעתי אל מחוץ לפונדק. אך לפתע תחושה עזה חלפה בתוכי. תחושה
שהיא לא שלי אלא של אדם. זו הייתה תחושה של פחד ויבבות חסרות
קול. הסתובבתי במקומי והנחתי עין על האנשים שהרגע ריסקתי. אפי
הריח את המוות מתקרב לכל אחת מהן. ספרתי במהירות את מספר
האנשים הזרוקים על רצפת העץ הרקובה. שמונה. מישהו חסר, והוא
קרוב לפה. התחלתי לפסוע לאיטי בתוך הפונדק, מרגישה מרגע לרגע
יותר מידע על האדם שמסתתר ממני בקרבת מקום. הוא יודע מי אני,
והוא שומר משהו במוחו שהוא מפחד שאני אדע, יודע שאני זקוקה לו,
ומחפשת בדיוק אותו, יודע שתוך שנייה אני אמצא אותו ואשקול אם
לחוס על חייו האומללים. צעדתי אל הדלפק. הרגשתי שאני קרובה.
נכנסתי אל מאחורי הדלפק, עיני נפלו על נקודה על קיר העץ. עם
ציפורניי הארוכות שלפתי את קורת העץ שהייתה תקועה באותו מקום.
שם בתוך חור קטן וחשוך, ישב לו גבר חיוור פנים, רזה ורועד. הוא
הסתכל בי במבט מתחנן ומתבכיין. שלפתי אותו משם בזלזול וזרקתי
אותו על רצפת העץ, בעוד הוא מייבב ומחביא את פניו.
"מה יש לנו כאן?" שאלתי בקול מלגלג. "לוציוס. לא חשבתי שאזכה
לראות שוב את פניי הנבל שלך במאה הזאת." אמרתי בקול עמוק נוטר
שנאה. "תיארתי לעצמי שהם הרגו אותך כבר. אבל עכשיו תגיע שעתך
בכל זאת."
"לא! ברקת! בבקשה! את לא יכולה לעשות את זה!" הוא קרא בבכי,
בוהה בי ומבקש את חנינתי.
"לא יכולה? אחרי שהסגרת אותי למוסד, גרמת לי לאבד את כל מעודי,
בגללך הייתי צריכה לשבת חודשיים על סלע ביער חשוך, לגווע ברעב,
אחרי כל זה אני לא יכולה לפגוע בך? תן לי לפחות סיבה אחת!"
צרחתי עליו.
"אהה ברקת... אני לא יכול... את יודעת שאני לא יכול! אסור לי
לספר לך את זה! הם יהרגו אותי!" הוא בכה בקול צורם, בוהה בי
בעיניו האדומות מבכי.
"אם כך אתה חסר תועלת. אהרוג אותך ממילא." אמרתי בקול עצל
וישנוני בעוד אני משספת את ציפורניי על הדלפק. התבוננתי בו שוב
והוא העביר בי חלחלה. במהירות תפסתי את זרועו ונצרתי בה את
ציפורני הארוכות והשבורות. הוא צעק מכאב ודמעות החלו לזלוג
מעיניו שוב, בזמן שהציפורניים ממשיכות לאט לקרוע את בשרו
ולהותיר שבילים של דם.
"יאללה טיפש, אין לי זמן לשטויות שלך! או שאתה לוקח אותי לשם
או שאני עורפת לך את הרגליים ומשאירה אותך פה לדמם למוות."
הכרזתי בפשטות.
לפתע הוא הפסיק לבכות. הוא הביט מעבר לכתפו בשלל הגופות
הזרוקות בפונדק, ואז הוא הסתכל עליי לרגע מבעד לעיניו הרטובות
האדומות. כעת הוא הבין שאני רצינית. הוא הקים את עצמו על
הרגליים. הוא ידע שההצגה שלו הסתיימה, והוא יאלץ לשתף פעולה.

המשך יבוא.