לא יכולתי שלא לבהות בכתמי הזיעה בבתי השחי שלו, המזגן היה
מקולקל והמאוורר רק חרק והזיז את האוויר  הלוהט מפינה אחת של
החדר לפינתו האחרת. כבר עמדתי לתפוס בעניבה הזולה שלו ולדפוק
את ראשו בדלפק, ביורוקרטיה מזדיינת, כמה כבר אפשר להתעסק
בטפסים.
"אני מצטער אדוני..."
"דוקטור."
"סליחה?"
"לא למדתי שבע שנים רפואה בשביל שתקרא לי אדוני." הייתי קצת
עצבני, הרגשתי את הזיעה מתחיל לזחול עליי אז התפרצתי על הפקיד
המסכן.
"מצטער דוקטור..." הוא פשפש שוב בניירת "...וייצמן, לצערנו הרב
אין לנו קאדילק, שום דגם, אבל אני יכול להציע לך מאזדה."
"טוב, אבל תעשה את זריז." את הייתה כבר הסוכנות הרביעית היום
ושפוט התייאשתי, גם פה יש רק מאזדות. אפילו בטוקיו המזורגגת
אין כל כך הרבה מאזדות.
"טוב אם רק תחתום לי פה ופה ופה ופה... כרטיס אשראי, ביטוח צד
ג', ביטוח מקיף, ביטוח שמשות, השתתפות עצמית, איתוראן, אחריות
על צמיגים, רדיו-דיסק..." הייתי בטוח שאני עומד לטבוע בתוך כל
הניירת המזורגגת הזאת, היה לי חשק לשפוך עליו ועל הניירת שלו
כמה ליטרים של דלק ולהשתיק אותו אחת ולתמיד.

למרות שהיו לי בעיות מוסריות מאוד קשות אני וגולדברג נענינו
להפצרותיה של סבתא שלו ולקחנו את המרצדס שלה, היא גם דחפה לנו
סיר חמין שהכינה במשך השבת. תמיד תהיתי איך זקנה בת 100 שלא
מסוגלת לנגב את התחת בכוחות עצמה, יכולה לעמוד כל היום מול
הכיריים ולהכין חמין.
גולדברג סידר את המראות, פתח את הגג שם דיסק של ואגנר ונתן קיק
ששיגר אותנו אל תוך הרחוב, הרוח החמה חנקה אותי אבל לגולדבג זה
לא הפריע, הוא נהנה מתשומת הלב.
באילת היה עוד יותר חם, גולדברג אמר שאני סתם מתלונן כמו נקבה
"בעזה היה הרבה יותר חם ועוד הייתי מסתובב עם המאג עליי."
"גם עם אפוד הייתי מסתובב..." ניסיתי להזכיר לו.
"בחיים לא! אפוד זה בשביל נקבות. אני לא הייתי רואה את כל
הערבושים האלה ממטר, מניאק אם מישהו מהם העז בכלל לכוון
עליי."
"אז איפה היה יותר חם בעזה או בקולומביה?"
"בקולומביה אכלתי כל כך הרבה חרא שאני לא זוכר כלום."
לא יודע מאיפה גולדברג חזר שרוט יותר, אבל חברים לא נוטשים
בגלל שריטות אולי אפילו להיפך, מניסיון החיים למדתי שדווקא על
אלה עם השריטות אפשר לסמוך, אנשים נורמליים יש להם יותר מדי
מחשבות על כסף וחרא כזה בראש, לך תדע מה הם יעשו.

גמרנו את החמין של סבתא של גולדברג והלכנו לאכול כמה נקניקיות
מקולקלות עם כרוב מקולקל, אמרתי לגולדברג שנראה לי שהמניאק
מכין את הנקניקיות מחתולי רחוב אבל גולדברג אמר שאני עוד פעם
מתנהג כמו נקבה ושבקולומביה הם אכלו עכברושים ולטאות ואף אחד
לא התלונן. אחר כך הלכנו לשתות כמה בירות באיזה חור ובסוף
מצאנו את עצמו על החוף עם כמות לא מבוטלת של בקבוקי ייגר ריקים
ושתי גרמניות. הגריזלדה שלי כל הערב קראה לי אלברט, חשבתי שזה
בעלה או משהו אבל לא לגמרי הבנתי מה היא רצתה. בחרתי שלא
להתלונן, כלומר די נהניתי מכל הקטע, תוצרת חוץ זה תמיד איכות.
בבוקר אני וגולדברג התעוררנו בתנוחה מביכה למדי, הוא התחיל
להאשים אותי שאני נקבה כוסית והכל באשמתי. "בעזה חרא כזה בחיים
לא היה קורה לנו, היינו גברים אמיתיים, נקבות לא היו שורדות
אצלנו." בסוף החלטנו לא להתווכח סתם ולהשאיר את כל הלילה הזה
מאחורינו.

"וייצמן אני חייב לחזור לצפון."
"כבר? מה קרה?"
"סבתא מתה, היא קפצה מהחלון..." גולדברג פרץ בבכי, למרות כל
המצ'ואיזם שלו הוא עדיין היה מאוד קשור לסבתא שלו, אני בכלל
נכנסתי להלם כי לא ראיתי את גולדברג בוכה מכיתה ג' אחרי שדפנה
דפקה לו ברכיה בביצים.
"תמיד היה לה חרא של תזמון, אני זוכר שהיא חטפה התקף לב בדיוק
לפני הטיול השנתי בי"א. אתה רוצה שאני אסע איתך?"
"כן, למה לא, לך תתארגן."
לא הצלחתי להבין איך סבתא של גולדברג הצליחה לטפס על החלון שלא
לדבר על לקפוץ ממנו, אני לא זוכר את סבתא של גולדברג עושה משהו
חוץ מחמין. כנראה שהמסכנה נכנסה לסרט שהנאצים באים לקחת אותה,
זה היה קורה לה לפעמים, בדרך כלל היו משתלטים עליה שלא תשתולל
יותר מדי, הפעם היא החליטה לשים לזה קץ.
את השבעה הם החליטו לעשות בבית של דוד של גולדברג אז נאלצנו
לדלג על תל אביב וישר נסענו לקריות, כל הדרך גולדברג סירב
לסגור את הגג, הייתי בטוח שאני מתבשל על ריפודי העור של
המרצדס. כשהגענו לחיפה הוא התחיל לקטר על כל הערבושים המסריחים
שמסתובבים בעיר, מחבלים מזורגגים הוא קיטר וקיטר, הצטער על זה
שלא חיסל את כולם בזמן ששירת. לי אישית הרבה יותר הפריע ריח
הזיעה שנדף ממנו. "גולדברג מתי פעם אחרונה התקלחת?"
"לא זוכר, הייתי עסוק, יש לי המון חרא על הראש."
"אתה מסריח, לפחות סגור את הגג ותדליק מזגן."
"עוד פעם אתה מתלונן כמו נקבה, בעזה לא היינו מתקלחים במשך
חודשים, היה לנו אחד בפלוגה לא התקלח כל השירות שלו חוץ מפעם
אחת שנפל לאיזו תעלת ביוב. ועל מזגנים בכלל לא היה מה לדבר."
"אבל אנחנו לא בעזה, אנחנו במוצקין ויש לנו מרצדס עם מזגן
אלקטרוני ובקרת אקלים אז תדליק כבר את המזגן המזדיין."
לפעמים השריטות של גולדברג עולות לי על העצבים, מפריע לי שאני
תקוע איתו בעזה והוא מסרב להתפנות משם אפילו שכלבי הגישוש של
צה"ל כבר לא רוצים להתקרב לשם. כל השריטות שלו עושות לי רגשות
אשם לאומיים. מעניין ממתי תוצרת כחול לבן כבר לא מעניינת אף
אחד, ממתי הציונות מתה, ממתי הנוער הישראלי מעדיף סוף שבוע
באמסטרדם על פני סוף שבוע בקיבוץ.

"היי וייצמן." אני והאחיינים של גולדברג שקענו במורדים, תוכנית
מצוינת זאת, עד שאחות של גולדברג העירה אותי.
"ורד! מותק, מה קורה?"
"יום אסל יום בסל, מה איתך? איך באוניברסיטה?"
"עזבתי."
"כבר לא רוצה להיות רופא?"
"כנראה שלא."
"אז מי יטפל בכל הילדים החולים שרצית לרפא?"
"היה לי מלא חבר'ה מוכשרים בפקולטה. במקרה הכי גרוע יתנו
לרוסים לעבוד."
"אתה עובד במשהו לפחות?"
"בערך..." ספר ספר היא סימנה לי עם הראש. "אני עושה קומבינות
עם כרטיסי אשראי מזויפים, משכיר רכבים במרכז, מוכר אותם לאחד
ביפו ואז נוסע לדרום או לצפון ומצהיר שנגנב לי הרכב. לא צריך
להיות טייס בשביל לעשות את זה."
"ואיך הכסף?"
"לא מתלונן ברוך השם."
זה מה שאהבתי בורד, היא אף פעם לא הייתה שופטת אותי, היא הייתה
מקבלת אותי עם כל החרא שבא בתוך החבילה. במשך השנים פיתחנו
מערכת יחסים מיוחדת ואם היא לא הייתה אחות של גולדברג כבר בטח
היינו ממסדים את הקשר בינינו אבל בגלל המשפחה נאלצנו לוותר.
אחרי שסיימנו לדבר ירדנו לאוטו שלה לנסות קצת מהחרא שהחבר שלה
מוכר ולהזדיין, זאת עוד סיבה למה אני אוהב את ורד.

בדרך חזרה לאילת אני וגולדברג עברנו אצל סמיר לאסוף את כל הכסף
שהוא היה חייב לנו. סמיר היה אחלה שותף עסקי, עשה את כל העבודה
השחורה, היה אחראי ומסודר ותמיד שילם בזמן, לפעמים הכסף היה
מסריח, מה לעשות בכל זאת ערבי. כעקרון זה היה הג'וב האחרון
שלנו אחר כך התכוונו להתמסד ולפתוח איזו ספינת הימורים באילת,
להגשים חלום. החלטנו שנלך לחגוג, אז הזמנו את סמיר למסעדה
בשביל להיפרד כמו שצריך.
"אז מה אחים שלי זהו אתם אאוט אוף ביזנס?"
"החלטנו להתמסד קצת אתה יודע איך זה, התבגרנו קצת."
"וואלה אל תשכחו אח שלכם סמיר פה כל הזמן, אתם יודעים שאצלנו
יש ביקוש לכל הסחורות."
גולדברג אף פעם לא דיבר עם סמיר, היה לו קטע של שנאה לערבים אז
אני נאלצתי לעשות את כל הדיבורים "תשמע אתה יודע שלגולדברג פה
יש כמה דברים מתקופת הצבא שצריך למכור, אתה מעוניין?"
"וואלה דוקטור וייצמן אני אדבר עם הפיפל שלי ברצועה ואני אודיע
לכם, אבל שוקרן על ההצעה."

זה קצת עצוב שכל החלומות והעקרונות שלנו אבדו לנו במהלך השנים,
נאלצנו להשליך אותם כמו מטען עודף. במקום החלום הציוני וההגשמה
הציונית קיבלנו חיקוי ישראלי עלוב לחלום הקפיטליזם האמריקאי,
דוד משה במקום הדוד סם, הייק במקום נייק, לפחות המקדונלדס הוא
אותו הדבר.

כשהתעוררתי היה לנו גמל מרוח על השמשה הקדמית וגולדברג היה
מרוח על הגמל, כנראה בגלל שהוא לא חגר, הוא אף פעם לא חוגר -
לא מספיק גברי בשבילו. אני יצאתי מהאוטו בלי שריטה, מזל שלקחנו
את המרצדס. כנראה שעכשיו אני באמת אצטרך לעשות את כל הנגב עם
תרמיל ומקל, עד שמישהו עם אוטו תוצרת חו"ל ייתן לי טרמפ זאת
אומרת.