העבודה שלי בפילוסופיה הייתה להמציא מדינה ולכתוב לה את
ההיסטוריה. את ההיסטוריה שלה כתבתי בסגנון של סיפור. אני מצרף
כאן את הפרק הראשון. אם תהיינה תגובות טובות אני אצרף את שאר
הפרקים.

בדפי ההיסטוריה לא מוזכרת הדרך בה משפחת המלוכה נכנסה לתפקיד.
יש מספר סיפורים, אבל שום אגדה לא ניראת לי הגיונית, חוץ מאחת,
שמתחילה עם ראשית הציוויליזציה, קצת אחרי שהקוף הראשון ירד
מהעץ  והרבה לפני שהחלטנו על מנהיג באופן רשמי.

חלק א' - השריפה

"אש!" צעקה האישה. "לברוח!" היא המשיכה. האישה הצליחה לברוח,
אבל רוב האנשים לא.
"הילד," היא צעקה, "הוא עדין נמצא שם," היא המשיכה.
"איפה?" שאל איש אחד.
"שם," הצביעה האישה לעבר האש. בלי שום היסוס קפץ לעבר השריפה
והוציא את הילד.

במשך שלושה לילות נמשכה השריפה. עשרות אנשים נהרגו בה. לאחר
השריפה, כשכל הניצולים ברחו על נפשם והגיעו לעמק, האיש עדיין
חיפש גופות באדמה השרופה. לאחר ימים של חיפושים מצא שלושים
גופות ומערה, ששם היה חרוט הסמל של השבט השכן.
כשהאיש הגיע בחזרה לשבט הוא קיבץ את הזקנים ואמר: "האש לא
התחילה משמים ולא מהאל, היא התחילה בגלל השבט צ'ואו-פוצ'יאו,
שנמצא בעבר המז' של היער."
"מה עלינו לעשות?"
"אין באפשרותנו לעשות דבר," אמרו הזקנים יחדיו. "אלוהי הזמן
יעשה את שלהם. היית גיבור, הרבה אנשים מתו... אנחנו צריכים
להתאושש," הזקנים הוסיפו בעצב והלכו לדרכם.

חלק ב'- התאוששות

"איפה היא?" שאל האיש.
"מי?" ענה לו אחד הנערים.
"האישה שהבחינה באש," ענה האיש.
"הא, גילו. היא נמצאת שם, מתאבלת. בעלה נהרג באש," הצביע
הנער.
"תודה," ענה האיש.

האיש הלך לכיוון האישה, התיישב לידה ואמר: "איך את מרגישה?"
"בעלי נאכל ע"י האש. איך אתה חושב שארגיש?" היא אמרה.
"אני יודע שרק התאלמנת," אמר האיש, "אבל, אולי את רוצה להתחתן
איתי?" הוא הוסיף.
האישה שתקה והסתכלה לתוך עיניו הגדולות והאדומות ונזלה לה דמעה
מעינייה.
"מה בעלי יגיד?" האישה שאלה.
"בעלך מת," הוא הרים את קולו, "ואם את רוצה לנקום את דמו
הצטרפי אליי לקרב נגד הפראים שגרמו לשריפה," הוא אמר והביט
עמוק-עמוק לתוך עינייה הדומעות. היא לא אמרה מילה, אבל עינייה
הראו כעס, שנאה ואהבה בו זמנית, והם התנשקו נשיקה ארוכה.

חלק ג' - המרד

שלושה ירחים אחרי הנשיקה הייתה החתונה. כל אנשי השבט באו לראות
את הזוג הזה מקיים ברית נישואים. כולם, חוץ ממונטי.

מונטי היה אויבו הגדול ביותר של הגיבור. פעם הם היו חברים, אבל
מונטי בגד בחברו ואנס את אשתו.

לאחר הכרזת הנישואים האיש עמד על בול עץ וצעק לאורחים בחתונתו:
"כל מי שרוצה לנקום את מות אהובם, ולא לסלוח על מעשה השריפה
הנתעב הזה, שיצטרף אליי. לי נמאס מזה שהאנשים הזקנים חיים
עדיין על העצים ופוחדים ללכת זקוף. אני רוצה שינוי, אני רוצה
נקמה, אני רוצה ללכת לשבט צ'ואו-פוצ'יאו ולנקום את מות אשתי
הראשונה ואת מות בעלה של אשתי החדשה!!! מי איתי?!" צעק האיש
בזמן שהקהל הריע.

הזקנים הקשיבו לנאום ולקח להם זמן להגיע להסכמה, אך לבסוף
אמרו: "המעשה שנגרם הוא מעשה נורא, אבל אין באפשרותנו לעשות
דבר. כמה אנשים ימותו בקרב נגדם?" הם שאלו. "עשרות, אולי
כולכם. למה לנו ללכת למלחמה מטופשת כזו?" הם אמרו. "האלים
ינקמו בהם. אלי הזמן יגרמו להם לכאב..."
הם ניסו להמשיך את המשפט אבל אז האיש התפרץ ואמר: "לא האלים
יביאו להם כאב, אנחנו נביא להם כאב. אנחנו אלה שנשמיד ונשעבד
אותם. מי איתי?" האיש צעק בעודף כריזמה ורוב הקהל הסכים איתו.

"אם כך אתם רוצים, אז אתם רשאים לעזוב," אמרו הזקנים, "אבל אם
תפסידו והאלים לא יהיו אתכם, תדעו שמחכה לכם עולם של כאב וסבל
בעולם הבא."

וכך עזבו הלוחמים יחד עם נשותיהם והשאירו מאחוריהם את הזקנים
בעלי חכמת החיים יחד עם עברם.

חלק ד' - המלחמה

במשך ארבעה לילות הלכו האנשים ביער השרוף ולא ראו דבר מלבד
עצים שרופים והרבה חיות שלא הצליחו לברוח.
"הדבר הראשון שאנחנו צריכים זה מישהו שיארגן את צבא הלוחמים
שלנו. אני לוקח על עצמי את התפקיד. למי שיש בעיה עם זה אני
מזמין אותו לדו- קרב," האיש אמר, אבל אף אחד לא אמר מלה. ז"א,
היו מלמולים, בעיקר של מונטי, אבל אף אחד לא ביקש להילחם עם
המנהיג. "בסדר. יש שאלות?" המנהיג שאל.
"איך נלחם בהם?" שאל מונטי. "להם יש נשק, ומה לנו יש?" הוא
שאל. "אדמה שרופה," הוא הוסיף בציניות רבה.
"אנחנו נעשה לנו נשק מהעצים והאבנים, ובנוסף, האלים יהיו
איתנו," אמר המנהיג, "הם חייבים לנו. אז בואו איתי. אני מבקש
מהנשים להישאר פה ולהכין אוכל, בזמן שנצא ונחפש כלי נשק כדי
להילחם בשבט הרשע ששרף לנו את היער."

הגברים והנשים נפרדו לדרכם. המנהיג קיבץ את כולם במעגל סביב
מדורה גדולה שהדליק והסביר את האסטרטגיה.

"טוב, אז זאת האסטרטגיה: אני רוצה שהקבוצה הזאת, שמורכבת מ20
איש, יתקיפו ממז', וקבוצה מ10 איש יתקיפו ממע'," אמר המנהיג.
"אני לא מסכים איתך," אמר מונטי.
"סליחה?!" אמר המנהיג.
"אני לא מסכים אם האסטרטגיה הזאת. אני חושב שצריך לעשות את זה
אחרת לגמרי," אמר מונטי.
"הייתה לך את ההזדמנות לקחת את המנהיגות. אתה לא רצית. עכשיו
תשב בשקט עד אחרי הקרב!" צעק עליו המנהיג.

מונטי ישב בצד ושתק בזמן שהמנהיג הסביר את האסטרטגיה לקרב.
כשאני אומר שתק אני מתכוון שהוא כל הזמן נתן הערות ציניות
לחברו הלוחם החזק. הלוחם היה הצייד הטוב בשבט והחזק בשבט. הוא
פעם הרג שלושה נמרים בקרב אחד.

לאחר שלושה ירחים של הכנות הלוחמים יצאו לקרב. הלוחמים, שחלקם
ראו יותר מדי חורפים או פחות מדי, היו מוכנים להקריב את חייהם
כדי לנקום את נקמתם.

בירח השלישי הלוחמים הגיעו לשבט צ'ואו-פוצ'יאו. המנהיג צעק
לחבריו הלוחמים להילחם, והלוחמים עשו את דבריו ויצאו לקרב.

חלק ה' - אחרי הקרב

שמחת הניצחון נשמעה בכל היער. "ניצחנו, נקמנו את נקמתינו!" אלו
האמירות שנשמעו בכל רחבי היער אחרי ששבט צ'ואו-פוצ'יאו הובסו
בקרב.

"מתי הוא ינאם נאום על הקרב?" שאל אחד הלוחמים.
"בקרוב," אמר דופלי. דופלי הוא חבר טוב מאוד של המנהיג, הם היו
חברים טובים הרבה לפני שגילו את האש.

"הוא מגיע!" צעק דופלי. וכך היה: המהיג הגיע יחד עם אישתו
הטרייה, עלה על האבן הגדולה, שעליה היה נהוג להקריב קורבן
לאלים, ואמר:" זהו יום גדול בשבילנו," הוא אמר והקהל צעק
בגאווה. "האלים היו איתנו בזמן שאנחנו הצלחנו למחוק את השבט
השכן מדפי ההיסטוריה." ושוב הקהל צעק. "אני לא חושב שהדבר
שעשינו היה כל כך בלתי אפשרי כמו שכולם חושבים, אני חושב
שמההתחלה היה ברור שננצח." והקהל כולו מחה כפיים. "זהו יום
גדול; גם כבשנו את השבט הנורא הזה וגם השגנו עבדים ושפחות.
ואנחנו עכשיו ננקום בהם לדורי דורות על מה שהם עשו לנו." הקהל
היה נרגש מלשמוע את האמרה הזאת. "היום הזה ירשם בדפי
ההיסטוריה. היום השבט הקטן שלנו הפך להיות מבוסס," הקהל שואג,
"מצליח, והכי חשוב, זה היום שאנחנו הופכים לאימפריה!!!" הקהל
לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא שאג, צרח, ויצא מגדרו.
"מהיום," אמר המנהיג, "יש לי שם, יש לי תואר, יש לי כבוד: שמי
הוא לאידר, ומי שלא מסכים, שיגיד עכשיו או שיחתום את פיו
לעולמים," הכריז המנהיג.
"אני," אמר מונטי וכל הקהל היה מופתע.
"אתה?" אמר לאידר.
"כן, אני. אני חושב שאתה עשית כמה טעויות גדולות. האסטרטגיה
שלך..." הוא אמר.
"אבל ניצחנו," אמר לאידר.
"כן, אבל כמה נהרגו?" מונטי אמר. "אחד הלוחמים הטובים ביותר
שלנו נהרג בקרב הזה. מי יצוד לנו עכשיו אוכל?" מונטי המשיך.
"אני לא מסכים איתך, יש לנו הרבה אנשים מוכשרים בשביל צייד
ואנחנו נסתדר בלעדיו," לאידר אמר.
"יודע מה?" אמר מונטי. "בוא וניתן לאנשים הזקנים להחליט בדבר
המנהיג. הם הכי חכמים באזור," מונטי המשיך. לאידר הסכים עם
דבריו של מונטי וכך היה: הם נפרדו משבטם, מהאמפריה והלכו לבקר
את הזקנים בחלק האחר של היער.

חלק ו' - המינוי

לאחר הליכה רבה של כמה מאות או אלפי עצים במשך עשרה לילות שני
האנשים הגיעו אל מקומם של האנשים הזקנים ונשותיהם. האנשים
הצליחו להקים ציליווציה יציבה.
לאידר ניגש לעבר המבוגר ושאל אל שלומו.
"הימים נהיו קרים יותר. האלים כועסים," אמר הזקן.
"אני מסכים איתך, אבל לא בגלל זה באנו, באנו בשביל לשאול את
דעתך," אמר לאידר.
"מה שאלתך, ילדי?" הזקן שאל.

לאחר שלאידר סיפר לזקן את סיפורו, הזקן אמר שהוא צריך להתייעץ
עם שאר החכמים, וכך היה.

לאחר שבעה ימים ושמונה לילות הגיעו הזקנים להחלטה:

"בנינו היקרים, מועצת הזקנים החליטה בקשר למנהיגות של האימפריה
שלכם, אבל נגיד לכם את החלטתנו ואת החלטת האלים רק אם תסכימו
לצרף אותנו בחזרה לשבט, ואנחנו נהיה האחראים היחידים לענייני
הדת, כך שהמנהיג לא יצטרך לדאוג לכך."

לאידר ומונטי הסתכלו אחד בעיני של השני. שניהם ידעו שהם לא
מרוצים מהעניין, שמישהו אחר יהיה אחראי על חלק במדינה, אבל
שניהם ידעו שיש סיכוי שווה לשניהם להיות המנהיגים, ולכן
הסכימו.

האנשים הזקנים הסתכלו לעיניו של מונטי וראו את הכעס והסבל
שנמצא שם, ולעומת זאת, כשהסתכלו לעיניים של לאידר ראו שם
תקווה, גאווה, והכי חשוב, כריזמה.
"מועצת הזקנים החליטה ברוב של חמישה כנגד ארבעה שהמנהיג יהיה,"
הזקנים אמרו והסתכלו לעיניים של המנהיגים, "לאידר."
וכך היה.

חלק ז' - הבשורה עפ"י לאידר

"אני שמח להכריז שאני המנהיג החדש שלכם. אני הבנאדם שהזקנים
והאלים החליטו שיהיה המנהיג שלכם, לכן אני קובע את החוקים
הבאים כדי לשמור על הסדר בשבט," לאידר אמר. "אני נותן לסגני,
דופלי, להקריא את החוקים."

דופלי עלה על הבמה ובקול רועד הקריא את החוקים שלאידר והחכמים
כתבו ביחד:
"החוק הראשון: המנהיג הוא זה שקובע את סדר הדברים. כל אדם
שייפר את דבריו יוצא להורג." הקהל מחה כפיים, כולם. כולם חוץ
ממונטי, שישב עם חבריו ותומכיו ולא זז אפילו לא טיפה אחת.

"החוק השני: כל עניין דתי והסברים על חוקי הדת לא יופנו אל
המנהיג, אלא רק לכוהנים או לחכמים." הקהל הריע וכמו קודם מונטי
נשאר אדיש.

"החוק השלישי: החוקים המוסריים כפופים לחוקי האלים." הקהל הריע
שוב ומונטי נשאר אדיש למראה.

"חוק רביעי: החלפת המנהיג תהיה רק כשהמנהיג לא יוכל להנהיג."
הקהל שמח אך מונטי כעס.

"חוק חמישי: המנהיג והמנהיג לבדו יחליט על חוקים חדשים
שיתווספו ויורדו מקובץ חוקים זה." הקהל הריע, הזקנים הריעו,
אבל מונטי וחבריו נשארו לבד ללא כל תמיכה וחסרי קול לחלוטין.

"וזה קובץ החוקים שלנו. המנהיג צריך להישבע שהוא יהיה נאמן
לחוקים," אמר דופלי.

וכך היה מאז.