כשהיית שם,
הייתי מאושרת.
לא ידעתי צער,
לא ידעתי צרות.
כשהיית שם,
לא הייתי בודדה עוד.
לא רציתי למות,
לא רציתי לכאוב.

ואתה... הלכת.
ואני אבודה.
נופלת לאט לאט.
נובלת כמו פרפר
שבור כנפיים.

קח ממני הכל,
לא מגיע לי כלום.
קח ממני
את רגשותיי,
לא אנושית אני.
קרע את עורי מעליי.
הוא דוחה אותי.
וזרוק את גופי,
כי הוא בגד בי.

אל תזכור אותי.
אני אפר.
אני כלום.

נשימותיי שקטות.
קולי רועד,
ועיניי מדממות.
גופי שבור,
ידיי קרועות.

לא אוכל לתאר
את הרגעים האלה.
האהבה
לא קיימת.
וגם לא האושר.

הסימנים שבי השארת
התקלפו,
והפכו צלקות.
לא צלקות של טוב,
צלקות של רוע.
צורבות את לבי,
לא נותנות לי לנוח.
לא נותנות לי למות.

העצב תמיד ישאר בי.
תוציא אותו ממני.
לא יכולה עוד.
לא יכולה.

                         

כתבתי את זה כשהייתי במצב רוח ממש רע. אל תדאגו לי. לא חזרתי
לנטיות התאבדות ולא לדיכאון.