שחר מצליחה לפוצץ לי את העצבים.
היא אמורה לעזור לנקות הבית. החליטה שתעשה את סלון במקום החדר.
היא קמה היום בשבע או לפני אפילו.
עד שהגעתי הביתה בקושי גמרה את החלק שלה. בעצם לא ממש. מסתלבטת
כל היום.
בלילה לא נותנת לי לישון. ביום לא נותנת לי לנוח כשאני מגיעה
מהעבודה. ולה יש טענות שכשאני מגיעה היא לא יכולה לנוח. אני
מעצבנת אותה.
הכיור מלא כלים. הדלי באמצע הסלון.
לא רואים בכלל שעשתה את הסלון.
גילתה סכו"ם שפעם קבלתי מתנה, ושמה אותו במקום הסכו"ם הישן,
במגירה הראשונה במטבח.
היא שמה אותו עם תחתית הקטיפה האדומה. את הסכו"ם הישן הורידה
למטה. וכל ה"פסולת" שלא ידעה מה לעושת איתה, נשאר בכיור כולל
קרטון, כלי אוכל מארוחת הבוקר שלה וארוחת הצהריים.
דבר ראשון שאני באה הביתה בלגאן בכיור. בלגן בסלון. החדר שלה
מבולגן. אז תכיני לי אותו לשטיפה. אני מדברת אליה בבהילות,
והיא כמובן עם "הקטנטנות" בשעה הזו.
כלומר היא מנוטרלת לשיחה.
היא עונה לי בחוצפה, ופרובקציה המרתיחה אותי עוד יותר. אני
מרימה עליה קול. ומורידה אותו כשאני תופסת עצמי. היא מתגרה בי
עוד יותר, ואומרת לי "מה את מורידה פתאום את הקול?"

והדם שלי מתפוצץ בוורידים מכעס. היא יושבת לה כמו פרימדונה
בסלון, עם הדיסקמן שקיבלה, משחקת עם קיסמי אוזניים וכל הבית על
גלגלים.
את הסלון היא השתדלה לנקות כמו שביקשתי ממנה. זאת גם אחרי שלוש
ארבע פעמים של כעס ומריבה. כי היא יודעת כל.
אמרתי לה שאני יודעת שהיא רגישה, ואני אוהבת אותה, אבל זה לא
אומר שאת יכולה לדרוך עלי, ולעשות אותי משרתת.
תביאי לי... תעשי לי...
גם אני רגישה וכו'.
לא יודעת כבר איך להתנהג איתך. אמרתי.
בלילה את לא נותנת לי לישון. ביום את לא נותנת לי לנוח, כשאני
באה עייפה מהעבודה, כי יש בלגן ואת מתחצפת. אני לא יכולה לסבול
את ההתנהגות שלך. לא תהיה לך אימא בבית, תהיה לך שוטרת. אין
עוד מישהו שישים אותך במקום, ויסביר לך שאת הילדה ואני האימא.
אז אני אתחיל להיות שוטרת. יהיה לי קשה כי אחר כך אני מרחמת
עלייך ומסכנה הילדה.
אבל מה איתי?
גם לי יש בעיות עכשיו. את עוד מוסיפה לי.
התחלתי לנקות את החדר שלה, אחרי שעשתה טובה והזיזה את הדברים.

ואז היא קמה מהספה ועושה לי טובה ומנקה את החדר שלה.
אבל מה אני אעשה בינתיים? הרי לנוח כבר אני עצבנית מידי. ואני
עייפה.
וכלי העבודה אצלה.
מה שמעצבן בעצם זה לא המעשים זה דרך ההתיחסות.
היא ניקתה את החדר שלה.
אני כל כך כועסת על הילדה הזו.
אני כועסת עליה.
כועסת, חושבת שהיא מכשפה. הדרך המסכנה שלה הורגת אותי.
אני רוצה להרוג אותה. למחוק את הפרובקציה ממנה.
אחר כך היא באה לבקש סליחה, ואני צריכה להגיד לה טוב בסדר, בטח
שאני אוהבת אותך. כועסת, לא כועסת, כן להתחנף לא להתחנף. אי
אפשר.
כל היום היא משתעממת בבית ויש אימא, שבאה מהעבודה ומציקים לה.