0.
הבחורה מקרית אונו היתה הראשונה לאבד הכרה. זה קרה מהר מאוד,
מעט אחרי כוסית הוודקה השלישית. או אולי הרביעית?
אני מנסה להיזכר.

1.
הנה פרט יותר חשוב. הכרתי אותה דרך ארוסתו של החבר הכי טוב
שלי. בסלון של הדירה החדשה שלהם בקרית אונו, דיברנו על האושר
שלו-שלה, שהוא כמו רכבת שאסור לפספס, ואז עלה הרעיון -
"אני מכירה מישהי, מקריית אונו גם כן, היא בדיוק הבחורה הנכונה
בשבילך. איתה תהייה מאושר," אמרה הארוסה.
"עירית?!" קטע אותה החבר הכי טוב שלי בפליאה, ואחר כך קרץ לי.
זה היה מוזר מצידו.
"היא אמרה שהיא בדיוק מחפשת בן זוג לאיזו מסיבה באחוזת לורנס,"
המשיכה הארוסה לרקום את התכנית. "זה יהיה מושלם".
"אם תהיה נחוש להשיג אותה, זה יקרה," הוסיף חברי בנימה פיקודית
ששמר מימי הצבא שלנו. "תזרים מילים, תזרים אלכוהול, האווירה
כבר תעשה את שלה ואז - רגע אחד של כנות, וטאק," הוא נקש
באצבעות כמו קוסם.

2.
וכך זה קרה; הבחורה מקריית אונו חיכתה כמו שקבענו בכניסה לבית
שלה, רחוב נחמד בעיר נחמדה, עם המון דשא, ילדים ונשים צעירות
כורעות ללדת. היא היתה מהסוג החייכני. היו לה פנים יפות,
תלתלים חומים וחזה שופע, בדיוק כמו מדריכת צופים שהייתי מאוהב
בה פעם, בימים שחשבתי שחזה הוא האיבר הכי מושך באישה. אבל
בגילי כבר ייחסתי פחות חשיבות לאברים הגבוהים האלו, ודווקא
התחת שלה עניין אותי הרבה יותר.
במהלך הנסיעה החלפנו שברי משפטים. התברר שאת לורנס, בעל
המסיבה, היא הכירה "באופן שטחי" דרך המשרד שבו עבדה (שלוש
אותיות לועזיות, שנאמרו בטון עתידני, כמו מקומות העבודה של
רבים מבני עירה). היא אמרה שהוא מחזיק בירושה של מיליונים,
ושהוא לקוח גדול וחשוב למשרד.
נסענו עשרים ושתים דקות והגענו למקום מוקף בחומת ענק. "ברוכים
הבאים לאחוזת לורנס," היה כתוב בשלט עץ בסגנון המערב הפרוע,
למטה הוסיפו בקטן משפט שרק לאחר שהתקרבנו הצלחתי לקרוא - "אם
אין לך פתרון, אתה חלק מהבעיה". כשיצאנו מהאוטו, הצלחתי להבחין
לראשונה בתחת שלה. הוא היה גדול מדי.
המארחת לבשה חליפה שחורה וצמודה. כשאונו אמרה לה את שמה היא
התרוממה מהכיסא וחשפה חיוך רחב. "אדון לורנס ביקש ממני לדאוג
באופן אישי לכך שאת ובן לווייתך תטופלו כראוי".
אונו היתה נבוכה. "זה בסדר, את לא צריכה", היא גמגמה והשפילה
מבט. "תמסרי ללורנס תודה בשמי."
המשכנו להתקדם. באוויר עמד ניחוח חריף של דשא. בכניסה לגן
קיבלו את פנינו פיליפינים מעונבים עם כוסות קוקטיל - "ערב טוב
לך," הם קרקרו סביבה במבטא. צעדנו לאורך אגם ברבורים מואר
בניאון אולטרה-סגול, מסביב רקדו למוסיקת ואלס אלקטרונית. רציתי
לראות את התחת שלה זז. הצעתי שנרקוד. היא היססה ואז הסכימה.
רקדנו. היא זזה כמו דג חולה, תוך שהיא שולחת מבטים מפוזרים
לצדדים. עדיין, הכל היה עדיף על השתיקה שלה. "תזרים מילים,
תזרים אלכוהול," שיננתי בלבי את מלותיו של חברי הטוב ביותר -
וגם -"האושר הוא כמו רכבת," וגם - "אם אתה אין לך פיתרון אתה
חלק מהבעיה". אלכוהול היה משהו להיאחז בו באותם רגעים. הוא היה
הבעיה והפתרון באותו הזמן. התחלנו ביין, אחר כך וודקה, ומשהו
כחלחל ותוסס, ושוב וודקה - הלוך ושוב לבר, בתקווה שמשהו ישתנה.

ואז הופיעה דניה, כמו -
כמו קרן שמש פתאומית מבעד תריס מוגף. פתאום אתה דומע. פתאום.

3.
היא עקפה אותי באדישות בתור לבר. הברמנית אמרה לה משהו ברוסית
ומילאה כוסית וודקה, מהבילה מאדי קור. דניה ינקה במהירות,
וקיבלה מיד כוסית שניה.
"מה את שותה?" שמעתי את קולי קורא, שנייה לפני שהיא ינקה את
הכוסית השלישית.
היא כיווצה את עיניה מהדף האלכוהול והטיחה את הכוסית על הבר.
"סטוליצ'נייה!" הכריזה בנימה חגיגית.
"תביאי לי גם כזה בבקשה," אמרתי לברמנית, "סטוליצ'נייה!" ואז
הוספתי לאחר היסוס - "פעמיים".
הכוסית השנייה היתה מיועדת לאונו אבל דניה חייכה חיוך סלאבי,
ולפני שחשבתי על מה שאני עושה - הושטתי לה את הכוסית. "לא
להאמין שיש אחוזות כאלה בישראל, אה?"
"לא להאמין," היא חזרה אחרי וצחקה צחוק מתגלגל, ואז הקשנו
בכוסיות ביחד - "סטוליצ'נייה!"
כאילו באותו רגע פטרה אותי לעולמים מהצורך להמציא נושאים
לשיחה. התחת שלה היה מושלם.
ובינתיים בחזית אונו, העניינים הספיקו להידרדר בהיעדרי. הושטתי
לה את הוודקה, והיא אמרה - "קח אותי הביתה. אני לא מרגישה
טוב," ואז התקפלה ארצה בשמלת הערב שלה. בזמן שגררתי אותה
מחוסרת הכרה לאחד מחדרי השינה הרבים שבאחוזת לורנס, חשתי בסוג
של הקלה. כזו שודאי מרגישים לאחר שנפטרים מגופה שהיתה בתא
המטען יותר מדי זמן. אחרי הכל, הרסן הותר, ועכשיו יכולתי להיות
כולי של דניה.

4.
ואז הופיעו הכלבים המזוהמים האלו. אונו היתה כבר מאחורי ודניה
מלפני. אני זוכר מהלומה בראש, חושך, המון פרטים קטנים מבולבלים
בחלל, כמו רסיסי אסטרואיד במשחק אטרי. כשפקחתי עיניים, הם
הקיפו אותי. היתה להם תספורת של טירונים, חולצות לבנות מתוחות
בתוך הגינס, כמו טקס יום השואה בשנות השמונים. הגבוה מבין
השניים פנה אלי עם ידיים משולבות באלת גומי. "חייל, לאן אתה
חושב שאתה הולך?"
"אני?"
"כן אתה," הרים את קולו.
"אני יוצא לדשא," ניסיתי להישמע תקיף, אך קולי רשרש. "יש
בעיה?"
"אם יש בעיה, אה?" הוא חזר אחרי בטון צבאי ואז פנה בלגלוג
לג'ינג'י הנמוך שעמד לידו - "הוא שואל אם יש בעיה." הג'ינג'י
צחק צרוד והושיט יד למכנסיי. הוילה היתה ריקה, אני יכול להישבע
שדקות קודם לכן היא שרצה במשרתים פיליפינים. הוא שלף ממכנסיי
ארנק, הציץ פנימה. הצחוק פסק. הוא סימן לגבוה, ואז הסתודד אתו.
הגבוה החוויר והושיט יד להקים אותי. "אני מתנצל, המפקד! אני
מתנצל מאוד," אמר בנימה מבוהלת והצדיע.
"זה בסדר", אמרתי בהבנה, "טעות בזיהוי, קורה לכולנו - הבנאדם
דומה אבל לא זהה. בעיה ענקית בימינו." עמדתי ללכת ואז פתאום
הרגשתי דז'ה-וו. "אתה לא במקרה לורנס, נכון?"
הוא הנהן - "לשירותך, המפקד!"
"משוחרר!" אמרתי בנימה פיקודית בלתי נשלטת.
"כן המפקד. ואנחנו מקווים שאתה לא שוכח שהערב הוא ערב יחידה,"
הוא קרב אליי ואז נישק את פני ולחש - "מרוסיה באהבה, המפקד".
"אני מבין", אמרתי בהשתאות. לא הבנתי כלום. "אז אם יהיו בעיות
מיוחדות תעדכן אותי, הא?"
הוא הצדיע שוב, הג'ינג'י גם.
הסתלקתי. התמלאתי בתשוקה לרקוד.
היה רק עוד עניין אחד לסדר.

5.
דניה לא היתה שם כשהגעתי לבר. "מה עשית לה?" שמעתי קול.
הסתובבתי. זו היתה הברמנית. פחדתי שהיא מתכוונת לאונו. "לא
עשיתי כלום!" השתנקתי.
היא מזגה לי בלי לשאול, כוסית סטוליצ'נייה. כבר הייתי שיכור.
"אדיוט. היא מאוהבת בך לגמרי."
לא הבנתי.
היא הצביעה לעבר האגם הקטן שבכניסה לאחוזת לורנס. דניה ישבה על
שפת האגם. "אף פעם לא ראיתי אותה ככה".
הלב שלי חזר לפעום. סופסוף רקדתי.
"לך אליה."
דניה הביטה בעיניים חולמניות בברבורים כשהגעתי. מתחת לאיפור
המוגזם, היו לה פנים חדות ויפות של סרט מדע בדיוני.
"זהו," אמרתי בנימה מסכמת של סוף מסע.
"זהו?"
"אני יודע שאני לא מכיר אותך מספיק טוב, ובטח יש דברים שאני לא
יודע עליך, אבל את," עצרתי לחשוב על מילה. "את מדהימה."  
חיוך רחב נפרס על פניה. "גם אתה."
"אפילו לא היה אכפת לי להתחתן איתך, ככה כמו שאת עכשיו."
"באמת?" העיניים שלה נצצו. "אתה באמת רוצה להתחתן איתי?"
"כן. את האחת שלי".
היא צחקה.  "אבל יש דברים שאתה לא יודע עלי".
"את מהחבר'ה של לורנס הזה?"
"לא בדיוק," היא המשיכה לצחוק.
"גם אני לא", אמרתי בהקלה. "אם ככה, זה בסדר." התנשקנו. נשיקה
שברירית, עדינה.
דז'ה וו.
הרכבת צפרה.

6.
"דניה!" קטע אותנו קולה של הברמנית. היא טפחה לדניה על הכתף
ואמרה לה משהו ברוסית. על פניה של דניה השתלטה עצבות. "אני
צריכה ללכת עכשיו."
"לאן?"
"יש משהו שאני צריכה לעשות."
"ולא אראה אותך יותר?"
דניה שתקה. "אתה באמת רוצה לראות אותי?" היא נעצה בי מבט בוחן
וקר.
הנהנתי, בלי להזיז את עיניי מעיניה. התנשקנו שוב, הפעם
באלימות.
"אז יש לי בקשה," היא התנתקה משפתיי. "תסתלק מכאן עכשיו. תפגוש
אותי בעוד שעה בתל אביב."
היא הוציאה מהתיק שלה יומן ותלשה ממנו דף עליו רשמה כתובת.
"אני אגיע לשם. אם ישאלו אותך שאלות תאמר שאתה מחכה ללוסי."
"מי זאת לוסי?"
"אני מבטיחה לספר הכל, רק תיסע עכשיו." היא הקימה אותי
מהרצפה.
"את מבטיחה?"
היא נגעה בפניי בידיה ואז נשקה להם. "אני אוהבת אותך," אמרה
והסתלקה.
"סטוליצ'נייה!" צעקתי לה מרחוק. התחלתי לצעוד לכיוון המכונית.
המסיבה היתה מאחורי.

7.
את המהלומה הראשונה אני זוכר בבירור שקיבלתי בגב.
"לקבל מזונה בחינם, הא, חייל?"
"לורנס, זה כבר לא מצחיק," ניסיתי להתרומם. הם שוב הקיפו
אותי.
"תקרא לי המפקד," הוא הלם בי שוב עם אלת גומי. הפעם בבטן.
התקפלתי.
"הפנטזיה של כל אחד אין מה לומר," הוא המשיך תוך שהוא מקיף
אותי בהליכה.
"היא לא זונה, המפקד. היא חשפנית," התערב פתאום הג'ינג'י והפך
אותי על הגב עם רגלו.
"זונה, חשפנית מה משנה בכלל?" התעצבן לורנס וחבט בי שוב.
"זה משנה, המפקד. חשפניות מתפשטות מולך ומשאירות אותך חרמן. זה
כאב ביצים," אמר הג'ינג'י, ובעט במפשעה שלי. התחלתי להקיא דם.
"זונות," הוא צווח תוך כדי שהוא ממשיך להכות בי. "זונות - זה
כבר סיפור אחר לגמרי."
"לורנס!" נאנקתי, לא היה לי אוויר. "אני 'המפקד', זוכר?"
לורנס התחיל לצחוק בקול רם - "המפקד, הא?" ואז נעשה רציני
באותה נשימה. "איפה היא? מה עשית לה? בנזונה!"
"היא פשוט," השתעלתי תוך כדי דיבור, "היתה עייפה קצת. היא לא
הרגישה טוב, היא נחה בחדר."
"שקרן!" הוא חבט בי שוב. "היא לא פה, אה, חייל?"
"אני בדיוק הייתי בדרך החוצה. תן לי ללכת, ולא תראה אותי יותר
לעולם".
"מה ללכת?! חייל! הנמרים בכוננות מיוחדת. אין יציאות."
"אבל אני חייב לצאת. יש לי פגישה חשובה מאוד בתל אביב, בעוד
פחות משעה."
"אני חושב שיש לנו כאן עסק עם משתמט," התערב הג'ינג'י. "המפקד,
אני רוצה להתריע שהאיש הזה עלול להרוס לנמרים את הערב יחידה."
"אין דבר שאני שונא יותר ממשתמטים," סינן לורנס, וחזר לבעוט
בי. איבדתי הכרה.

8.
התעוררתי כעבור מספר דקות במה שנראה כאחד מחדרי הוילה. לגופי
היו תחתונים בלבד וידיי קשורות באזיקים למיטה. שעון הקיר שהיה
תלוי שם הראה שנותרו לי עוד שלושים וחמש דקות לדניה. "אתם
חייבים לתת לי ללכת. אני לא יכול להישאר פה, זאת ההזדמנות הכי
גדולה בחיים שלי", התחננתי.
"חייל, תשלוט בעצמך. לפעמים הצבא הכי חזק יכול להפסיד מלחמה
בגלל בורג אחד קטן שאיזה טמבל לא הידק כמו שצריך."
"הנמרים לא יתנו לזה לקרות, המפקד!" התפרץ הג'ינג'י ובעט בי
אחוז אקסטזה. "אנחנו כבר נטפל בבורג".
"המפקד," ניסיתי להסביר מבעד לכאב. "אני לא יכול לפספס אותה
בגלל פרט טכני כזה או אחר. זה עניין בחשיבות ממדרגה ראשונה.
אתה מבין - אני אוהב אותה."
"את הזונה הרוסייה?"
"היא לא זונה, המפקד", תיקן אותו הג'ינג'י.
"זונה, חשפנית, מייד נראה... הנמרים יורדים עכשיו לראות את
המופע שלה".
"תעזבו אותה," צווחתי, "היא הסיכוי היחיד שלי, היא האחת, תתנו
לה ללכת."
"אם היא באמת חשפנית ולא זונה, כמו שאתה אומר," לורנס התעלם
ממני. "זה אומר שאני אהיה מאוד חרמן בעוד חצי שעה," אמר
לג'ינג'י בנימת סיפוק כמו איזה שרלוק הולמס מזוין, שזה עתה
פענח תעלומת רצח.
"גם אני, המפקד," צחקק הג'ינג'י.
"ואז", המשיך לורנס כמי שהגיע להארה - "אנחנו נבוא הנה ונזיין
אותך. בתחת".
הג'ינג'י צחקק ברשעות. "חצי שעה", לחש לורנס וליקק את אוזני.
"איך אומרים אצלכם? סטוליצ'נייה, הא?"
"לא!" צעקתי. "הצילו!"
הם יצאו.


9.
כעבור דקות ספורות נפסקה המוסיקה מבחוץ, ויכולתי לשמוע קולות
המולה מתגברים. הם היו קרובים מאוד לחדר שבו שהיתי. "אני רוצה
להודות לכל מי שבא לערב הזה," שמעתי את לורנס. "ועכשיו הרגע
שלו חיכיתם. קבלו את האחת והיחידה - לוסי במופע מיוחד. נמרים -
היכונו." מחיאות הכף התגברו והמוסיקה התנגנה שוב. רסיסי
האינפורמציה החלו להתחבר לכדי תמונה. אלוהים אדירים דניה שלי,
הייתי אסיר ובעשרים ושש הדקות הקרובות גורלי עמד להיחרץ על פי
התשובה לשאלה אם את אהובתי, האחת שלי - זונה או חשפנית. הדילמה
קשה. לעולם לא אוכל להיות מאוהב בזונה לשעבר. את מבינה, אין בי
את עוצמות הנפש הדרושות. לעומת זאת חשפנית, כמו שהג'ינג'י
אומר, זה כבר סיפור אחר, זו מופקרות שהדעת מסוגלת לסבול. שמעתי
את קולות החרמנות הבזויה שלהם, ודמיינתי אותם דוחפים את ידיהם
המזוהמות עם שטרות של עשרים לתחתונים ולחזייה שלך, ממששים
אותך, עם הבל פיהם המצחין מבירה, ואת מצידך נאנחת, גונחת,
מחככת את התחת האלוהי שלך בהם, מזיעה. ניסיתי שוב לצעוק, הפעם
צעקתי לך, אבל איש לא שמע, גם לא את, כאילו היית חלק מהקנוניה.
שנאתי אותך על שזנית לי כבר בלילה הראשון שלנו, ואז שנאתי אותך
למקרה שלא תזני, ושתפקירי את גורלי לחבורה של נמרים רעבים.
אלוהים אדירים, דניה, זה אני או את, ככה הגורל גזר, ואותך אני
לא מכיר כמו שחשבתי. אני מתפלל שתקבלי בהבנה. תמיד תישארי
בלבי.
זונה בת זונה.
סטוליצ'ינייה.

10.
הדקות חלפו כמו שניות. יכולתי לשמוע את ההמולה מתפזרת, את
הדממה משתררת, את שריריי מתכנסים, ואת עיני נעשות כבדות. אולי
היה זה האלכוהול או המכות שספגתי, אבל כבר לא פחדתי מכלום.
הייתי במקום שמעבר לפחד, מעבר לכאב ומעבר ללב השבור. התבוננתי
על עצמי מבחוץ בחוסר עניין, כמזפזפ בין ערוצים.
כשהדלת נפתחה בחריקה, לא הסתובבתי. משהו ניסה להחריש את הצעדים
שלו. אחר כך חשתי נגיעה קלה בכתפי סובבתי את הראש. זאת היתה
אונו. היא סימנה בידה שאשאר בשקט, ואז החלה לטפל במנעול
האזיקים במיומנות. היא פתחה את הדלת הביטה לצדדים ולחשה -
"בוא". נעמדתי אבל מיד התחלתי להתנדנד. אונו תפשה אותי לפני
שנפלתי והשעינה אותי עליה. צעדנו אל מחוץ לבית, בדרך הצצתי
לחדר הסמוך. על הרצפה, בין שברי הכוסות ושלוליות הבירה והקיא,
יכולתי לראות תחתוני חוטיני עם ביריות, ותלבושת של תלמידות
אנגליות. בחדר הסמוך שמעתי את לורנס מזמזם מה שנשמע כמו נהימה
רוסית למילים - "סטוליצ'נייה, סטוליצ'נייה, סטוליצ'נייה".
יצאנו לכיוון הרחוב. בדרך הבטתי באגם, קיוויתי שדניה תשב שם
כמו קודם, אבל היא לא היתה שם. מחוץ לבית ברחוב חיכו ניידות
משטרה וקצין קירח עט לעברנו.
"אתם יכולים להיכנס, יש ראיות," אונו הצביעה על המזוודה
שהחזיקה בידה השניה. "הם כרגע בחדר השלישי משמאל, עם זונה."
"לא זונה, חשפנית," ניסיתי לתקן אותה, אבל היא הסתכלה עלי במבט
מלא חמלה.
"זונה, חשפנית, מה זה משנה. אני כבר אראה לשני הנקניקים האלו
מה זה," אמר הקצין הקירח, וסימן לשוטרים לצאת לדרך.
"הם פוצצו לך את הצורה, מסכן," אונו ליטפה את פניי. שכבתי על
המדרכה. "יש כאן פצוע, שמשהו יביא לכאן רופא," התחילה לצעוק.
כעבור מספר דקות ראיתי את לורנס והג'ינג'י בלי חולצות הטי שלהם
מובלים באזיקים לניידת, ומאחוריהם במרחק מה עטופה בסדין בלבד,
צועדת דניה שלי, מבטה מושפל ארצה. היא היתה מכונסת ולא הבחינה
בי, או באף אחד אחר. מתוך הניידת הבחין בי לפתע לורנס. "טעות
בזיהוי, המפקד - גם זונה גם חשפנית," הוא קרץ לכיווני, והצדיע
- "סטוליצ'נייה, המפקד. סטוליצ'נייה."  

11.
למחרת התמונה של אונו הופיעה בכל העיתונים. אלו היו חמש עשרה
דקות התהילה שלה; כולם רצו לראיין אותה, אבל אונו, או עירית,
כפי שהיא התעקשה לקרוא לעצמה, לא זזה ממיטתי בבית החולים. היא
אמרה שזה המינימום שהיא יכולה לעשות אחרי מה שעברתי בגללה.
בימים הבאים הבנתי שאת החלקים הראשונים של הערב הקודם היא זכרה
רק במעומעם. היא התנצלה שהיא לא היתה נחמדה והודתה לי על מה
שנראה בעיניה כניסיוני להציל אותה. אני לא הכחשתי, והיא אמרה
שנאמנות כזאת כמו שהפגנתי נדירה מאוד אצל גברים, ושמהרגע
הראשון שהיא ראתה אותי, הרגישה שהיא מדברת מאיזו פינה נסתרת
בלב שהיא לא הכירה עד אותו הרגע.
חודש לאחר מכן השתחררתי מהבית חולים ועברתי לגור אצלה בקריית
אונו. האהבה שלנו לא היתה מהסוג הסוער, אם כי גם לא נטולת
תשוקה. אני בניגוד אונו, לא חשתי איתה מעולם את אותה פינה
נסתרת בלב נחשפת, אבל כן הרגשתי שמצאתי סוג של אושר - לא כזה
שמזכיר את האוטוסטרדה שתיאר חברי הטוב ביותר -  אבל אושר קריית
אונואי נחמד. זאת היתה ברית בין שני אנשים הגונים ומתחשבים
שהתאימה לזמן ולמקום בו חיינו.
את דניה לא שכחתי. בימים הראשונים עוד התעניינתי מה עלה
בגורלה, אבל נזהרתי מלשאול את אונו, ידעתי שזה יהיה רעיון רע.
בבית החולים אפילו השתעשעתי במחשבה ללכת לחפש בכתובת ההיא בתל
אביב, אבל ככל שחלף הזמן, רציתי רק לדעת פחות ופחות עליה.
מוזר, כשאני חושב עליה היום אני עדיין מרגיש את ההשפלה שהיא
עברה, כאילו היתה ההשפלה שלי. לעולם לא אוכל להסתכל לה יותר
בעיניים, בלי לראות את התמונה שלה עולה לניידת עטופה בסדין.
אני מעדיף לא לגעת יותר מדי בזיכרון הזה, מתוך ידיעה שדניה
היתה ותהיה הודאות היחידה שתהיה לי בחיי - האחת שלי, האהבה
האמיתית שלא קרתה.
האהבה האמיתית שגם לא תחזור.