ישבתי בבית
שנים
שנים ישבתי
רציתי לכתוב
לכתוב על הכל
לכתוב על עצמי
על מבטי
על סביבתי
על חינוכי
על מדינתי
על חברת השפע
ועל מות הסולידריות
לקלל את אמריקה
ולהיפך
העיקר לריב
לשם ריב
ותו לא.
רציתי למשוך בעט
והם רצו למשוך אותי לרפואה
היא רצתה למשוך אותי באף
"דילמה ידועה
לא ביזארית
לא ראויה לכתיבה"
כך חשבתי
באחד הימים רבנו
והיא מסרהבפשטות שלא טוב לה.
שלא טוב לה עם מצבי שלי.
איך רגע אני מופרע מצחוק ורגע לאחר מכן על סף אובדנות.
אמרתי שאם לא טוב לה
היא יכולה למצוא מהנדס מחשבים נחמד
שמנמן, אדיב, לא מזיק לבריות
עם לוגיקה לוגריתמית
שלא יעשה בעיות
שלא יזיין מהצד
יגדל ת'ילדים עם חיוך גדול
יהיה ועד הבית המחורבן
ושלא היו לו בעיות שתיה
בחור שכיף לעשות עליו את המניפולציות הנשיות-נחשיות הקטנות
שלה.
היא בכתה
ואני בכיתי איתה,
והיא לבכות
ואני למות.
אמרתי לה שלא תצטער אם משהו יקרה,
שתשמח, בלי מליצות.
סוף סוף סיימתי עם מסעות הסבל,
וכעת אקפוץ ממגדל השן שלי.
היא רק בכתה
ואני התביישתי בעצמי
עד כמה אגואיסט אגוצנטרי יכול אני להיות.
רציתי לשתות
ולא היה עם מי.
אני לא שותה לבד. |