חמישי 6.30 בבוקר מיד אחרי הבריכה 24.07.03

גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירע רע כי אתה עימדי.
הלילה יצאתי מבניין אירוח.
שביל עפר כפרי מתוח לאורכו של הבניין, גם הוא מזרח ומערב.
מעבר לשביל, בכוון הצפוני ישנם פרדסים. אני חוצה את השביל
ומגיעה לגדר של הפרדס.
הכל חשוך.
לא סתם חשוך. ממש חושך ואפלה.
לא רואים צעד קדימה.
כל מה שיש מסביב, אני יודעת שישנו מכוח ראיה בעיני רוחי.
אני הולכת בביטחון כמו סומא בחשכה, כמו דג במים.
אני עוזבת את גדר הפרדס. אין לי מה לחפש בפרדס.
פונה מערבה, עולה על דרך שביל העפר היפהפה.
אני יודעת שישנם עצים נטועים משני צידי אותה דרך. אני יודעת
שהכל ירוק ויפה. אבל לילה, חושך.
אין רואים דבר.
אני קצת פוחדת, אבל הפחד נעלם חיש מהר.
רק אני מהלכת בשביל, לכוון מערב.
והנה אני רואה כי עלה השחר. אור רך וקלוש מאדים דווקא בפאתי
מערב, מאיר קלות את הסביבה. והיא יפיפייה, סביבת שדה כפרית. עם
כל המשתמע.
אבוי, שוב נעלם אור השחר המאדים.
שוב אני צועדת באפילה.
אינני מועדת בדרכי, ואינני מאבדת אותה. אני הולכת.
אני בודקת לראות אם עיני פקוחות או עצומות הן.
הן פקוחות. אבל חושך. לא נעים ללכת בחושך. אבל אני מסתדרת.

הנה הגעתי לבנין. יש יום הולדת למישהי.
על הכיריים העומדות באמצע המטבח, ישנו סיר גדול, מתבשל בפנים
מרק בשר.
ישנו משהו הדומה לקצף לבן אני יודעת שזה השומן. יש שריר בקר
במרק ובשר. ומיני דברים טובים.
כן, גם לי מותר לאוכל. ואני אומרת כי הייתי רוצה.
נמצאת שם עוד מישהי, על הבשר אמון טבח.
אני מספרת למישהו מה יש במרק.
אוי לא...
לפני שאני מגיעה לאכילה אני עוברת למקום אחר.
לא, אני לא אוכלת.
ואראהו מנגד, ואליו לא אגיע.
גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עימדי.
והנה אנחנו נכנסים מדלת מערבית לחדר. יש יום הולדת  למישהי.
היא עסוקה באיזה כתיבת ציור או משהו זה.
היא ניגשת אלינו, מישהי מאיתנו מגישה לה את מתנת יום ההולדת.
מה יש במתנה?
אנחנו מתיישבים סביב שולחן מוארך. גם הוא בכוון מזרח ומערב.
אין מקום.
הנה, יש. אני רואה פתאום מקום שהתפנה בצד המזרחי של השולחן.  
נראה כאילו תפסתי מקום של מישהו שקם.
שחר וענבל באחד החדרים המערביים.
איפה שחר תשב? איפה היא?
או, הנה היא יוצאת עם ענבל מהחדר, באה לעברי. איפה היא תשב?
ככל שהיא מתקרבת כך יש יותר מקומות פנויים. היא מתיישבת במושב
קרוב אלי. לא ממש לידי אבל איש אינו יושב בינינו.
אני רואה את שחר והיא כבר גדולה.
כמו היום, אבל ממבט אחר אני רואה אותה. כמו מבחוץ. והיא פשוט
לא ילדה. היא נערה בוגרת.
(אני רואה אותה עדיין כילדה, אבל הנה היא כבר נערה, בוגרת
ברשות עצמה).
וזהו.

הנה, אני הולכת לי בחושך. הדרך היפיפייה קיימת ונמצאת. אני
יודעת שיש עצי פרי. פרדס או עצי פרי אחרים. אני יודעת שהשביל
הוא אדמתי, ומשני צדדיו עצים. אני יכולה ממש לנשום את ריח
הכפר.
את השדות. את החוץ.
אבל אני לא רואה כלום. עיני פקוחות והכל חשוך.
והנה לרגע אחד, פתאום יש אור. פתאום כאילו פקחתי את עיני.
ואני הולכת באור. אור שחר אדום, מצד מערב. .
יש לי גם אור של בוקר, וגם את שחר. תרתי משמע.
ושוב החושך יורד לעולם.
ואני שוב בודקת אם עיני פקוחות.
כן, הן פקוחות. ובכל זאת חושך.
לא נעים ללכת בחושך. לא רואה מטר ממני. אבל אני לא מועדת, לא
נופלת. הולכת בבטחה. "כי אתה עימדי".
כך יוצא, כי ברצותי אני רואה, וברצותי אינני רואה.

והפסיכולוג יאמר,
הגברת שלפנינו בוחרת ללכת בחושך. אין אנו יודעים מדוע זה תבחר
בחושך. אבל ברצותה, היא יכולה לראות את הקורה מסביב.
היא בוחרת ללכת בחושך למרות הדרך היפה. למרות שהיא יודעת שהדרך
יפה היא מעדיפה את החושך.
היא מבינה כי מישהו שומר עליה גם בחושך - פרוש אחד שאני נותן.
יש לה אישור להליכתה הקשה בימים קשים אלה, כי היא לא לבד. כי
אתה עימדי. היא אומרת.
היא נוכחת לדעת כי הדרך שלה בחיים בטוחה, ומוגנת גם אם היא
בוחרת לא לראות את היופי מסביב.
קרה לה משהו הגורם לה לעצום עיניים. משהו קרה שהיא אינה מעיזה
למרות הקשיים, לפקוח עיניים פן תיהנה מהדרך. פן מישהו יחשוב
שהיא נהנית להתבטל.
היא חייבת להוכיח לכולם כי היא סובלת מהדרך הקשה. היא לא רוצה
שיחשבו שהיא נהנית כשכולם סובלים מהקיצוצים והכל.
יש לה רגשי אשמה, והיא מענישה את עצמה.
לכן היא עוצמת עיניה לא לראות את הדרך הכפרית שהיא כה אוהבת.
לרגע היא מצליחה להיפטר מרגשות שליליים אלה, ואז שוב הם עטים
עליה ומחשיכים עליה את יומה.
אבל ברור לנו, כי הבחירה בידה.
לרגע האור שב להאיר. אור יקרות, כמו שהיא אוהבת.
אור ללא שמש, אפלולית נעימה מאירה את העולם. האוויר נעים
וריחני. את הריח היא לא מרגישה באף. אלא בכל נקבוביות עורה.
לסיום, כי שעתי נגמרה, יש לנו מקרה של בחורה המעדיפה את החושך
על פני האור, כדי להעניש עצמה על דבר שלא מגיע לה.
היא הולכת בדרך בטוחה, יש מי שמגן עליה, מישהו שומר עליה. אם
זה אבא אם זה אלוהים או מדריך אישי.
היא לא בודדה בעולם. עובדה כי דרכה בטוחה, ויפה.
רגליה נושאות אותה בבטחה למרות החשיכה. כמו דג במים כמו סומא
בחשכה. כמו נשר בשמים.