[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ליברפול, בריטניה

כשהייתי קטן סבתא שלי הייתה אומרת לי: "אל תדאג, הכל יהיה
בסדר, רק אל תעשה שטויות".
זה היה אחלה מוטו בשבילי כל השנים האלה, אבל עד עכשיו, פשוט לא
יכולתי יותר, אני בטוח שאף אחד לא ירגיש בחסרוני, אז אולי אני
פשוט אעזוב.
לא היו לי ממש הרבה בגדים לקחת, אז לקחתי את התיק הקטן שלי,
למזלי עדיין נשאר לי כסף ששמרתי למקרים דחופים, מזה אין יותר
דחוף, לקחתי תמונה של אמא, של סבתא ושל החברה הכי טובה שלי,
פיבי, בעצם אפשר לקרוא לה אחות, אלוהים ואני יודעים שהיא הייתה
יותר משני אלה בשבילי.
הייתי מוכן לצאת אבל פשוט לא הפסקתי לחשוב על שאלה אחת,
"לאן?".
בהתחלה חשבתי אולי אני אתכנן משהו במהירות, אבל זה לא היה
מתאים באותו הרגע, רציתי פשוט לברוח, לאיזה מקום, לנשום את
האוויר ולחשוב.
ידעתי שהפתרון הכי טוב כרגע הוא להשאיר להורים פתק שנסעתי לחבר
ואני אחזור בעוד חושיים, לא יהיה להם אכפת.
הלכתי אל החבר הכי טוב שלי, אנדי, הוא תמיד הוציא אותי מהבוץ,
תמיד מצא לי פתרון מתי שהייתי תקוע, נקווה שגם עכשיו.
"היי דיויד, מה אתה עושה פה?".
"שלום, מה שלומך?, אני בסדר, תודה ששאלת!, החבר הכי טוב שלך
מגיע וככה אתה מברך אותו?".
"לא היית פה הרבה זמן, חשבתי שכבר עברת".
"ובכן, טוב..., אממ..., אני מצטער על זה, פרח לי מהראש, לא, לא
עברתי, אני עדיין גר בבית הרעוע שלי".
"אם אתה בא אלי אז כנראה אתה תקוע בבעיה, נכון?".
"איך אתה תמיד יודע את זה?".
"תקרא לזה תחושה".
ישבנו שעות ודיברנו, פשוט שפכתי הכל, וזה היה כזה קל, רוב הזמן
הוא הנהן בראשו כאילו הוא מבין אבל הוא הראה מבטים מיואשים
מהסיפור, אחרי שסיימתי הוא הלך לכמה רגעים לחדרו ואז חזר עם
200 ליש"ט ביד, "הנה קח, אתה תצטרך את זה, אתה כבר יודע מה אתה
צריך לעשות אני לא צריך לענות לך על השאלות שלך".
"אין לי הרבה מה להגיד חוץ מ...תודה, לא בא לך אולי לבוא איתי,
רק שנינו כמו בימים עברו".
"לא עזוב, עדיף לי כבר להישאר פה, לפחות יש לי קורת גג, ועוד
האוכל פה אכיל".
הייתי חייב לנסוע לבית הקברות, שם קבור אבא של סבתא שלי, הייתי
יושב ומדבר שם שעות, כאילו שהוא מקשיב ועונה לי, שאלתי אותו מה
לעשות, אבל על זה לא קיבלתי תשובה, כנראה שלאף אחד אין תשובה
לשאלה הזאת, אני אצטרך לחשוב עליה בעצמי.
הייתי הולך לדבר עם סבתא אבל הייתי גורם לה להתקף לב עם הסיפור
הזה, היא כבר תבין אותי, היא עזרה לי כל-כך הרבה עד שהיא מכירה
אותי יותר טוב ממה שאני מכיר את עצמי.
המקום האחרון שהייתי צריך לבקר בו הוא הבית של החברה שלי,
פיבי, היא הייתה מחלקת לי עצות מכל עבר, קיוויתי שאני אוכל
למצוא אצלה תשובות.
דיברנו כל הערב וכל הלילה, לכל אחד היה סיפור משלו שנמשך כמה
שעות, לא היה אפילו דבר אחד שפספסנו אבל הייתי חייב להגיד את
המילה האחרונה.
"כמו תמיד, אני זה שעוזב מוקדם יותר, אני זה שאומר להתראות
ראשון, אבל אני חייב, אני מבטיח לך שאני אחזור".
"אני יודעת שאני לא צריכה לתת לך ללכת אבל כנראה שאתה חייב
לעשות זאת אז אני לא אוכל להפריע לך".
נפרדו בנשיקה על הלחי ובדמעות, לפעמים אני חושב שזה כואב לי
יותר מאשר שזה כואב לה, ככל שאני מתבגר יותר אני נהיה יותר
רגשני, אף אחד פשוט לא מוכן להגיד לי אם זה טוב או רע, זה כמו
בממשלה, יש כאלה בעד, יש כאלה נגד ויש נמנעים, הפעם כולם היו
נמנעים, כנראה אז שהכף מאוזנת.
עכשיו נשארה לי רק שאלה אחת, לאן לעזאזל אני אמור ללכת, ללכת
צפונה ולהגיע לסקוטלנד או שפשוט להגיע ללונדון ולחפש שם משהו
שיענה על כל השאלות שלי, זה לא היה קל אבל בסוף החלטתי לשוט
מזרחה להולנד, אני לא יודע הולנדית אבל אני בטח אצליח להסתדר
עם קצת אנגלית, נקווה לפחות.

"הספינה האחרונה להולנד יוצאת בעוד 10 דקות, קנו פה כרטיסים".
"כמה עולה כרטיס אדוני?".
"מאה ליש"ט".
"בבקשה אדוני".
הנסיעה הזאת הייתי קצת יקרה בשבילי אבל נקווה שההפלגה הזאת
שווה את זה.
נאמר לי שההפלגה תיקח יומיים כיוון שזאת ספינה שתעבור דרך כל
האי הבריטי ודרך סקנדינביה, בכל מקרה, לא רצתי לשום מקום, יש
לי את כל הזמן שבעולם.
אחרי כמה טיולים בספינה נדהמתי לגלות שכל הנוסעים בספינה הן
נערות בערך בגילי אשר כנראה רוצות להגיע להולנד, מה שתפס את
עיני היה האזור עם האיסור של הכניסה עליו, משום מה רגש
ההרפתקנות שלי נדלק, משהו דחף אותי, אז הייתי חייב.
כדי שהצוות ינוח בלילה, הספינה עגנה בנורווגיה, כאשר כולם
נרדמו החלטתי להתגנב לשם.
מה שראיתי לא הייתי יכול להאמין לו, נערות אשר לא ראיתי על
הסיפון ישנות בתאים קטנים וסגורים ללא חלונות, התקרבתי עוד אבל
לא שמעתי אפילו רחש, אחרי כמה שניות נשמעה צרחה.
"די!".
ואחריה עוד אחת.
"תפסיק!".
רצתי לעבר הצעקות, נעמדתי אל מול מסדרון שבסופו הייתה דלת אחת
עם חלון בסורגים.
התקרבתי ושמעתי עוד צרחות מלוות במכות של שוט.
התחלתי לרוץ עד שהגעתי אל הדלת, בין הסורגים ראיתי נערה בוכרה
וגבר מבוגר מכה אותה ללא רחמים, למרבה הפלא, הדלת הייתה פתוחה,
אז התפרצתי פנימה.
"מה אתה עושה פה?, אתה לא אמור להיות פה".
פתאום נעמדתי מול גבר שגבוה ממני באיזה 30 ס"מ, רותח עם עיניים
אדומות.
רצתי והתנפלתי עליו אבל הוא תפס אותי והעיף אותי אל הקיר,
הרגשתי משהו זז, אבל רגש מסוים דחף אותי לנסות עוד פעם, למרות
הכאב ניסיתי עוד פעם אבל הוא הטיח אותי על הרצפה, היה לו חיוך
מסופק עד שפתאום שמעתי קול חבטה ואז הוא נפל על הרצפה, הנערה
חבטה בו עם מוט הברזל.
"אתה בסדר?".
"כן, כן, אבל אנחנו חייבים לברוח מפה".
יצאנו מהחדר בריצה, היציאה הייתה דרך החדר שהייתי בו, הספקתי
לקחת את הארנק וברחנו, שנייה לפני שירדנו מהספינה יצאו כמה
אנשים מדלתות הספינה, כשאלות לידיהם.
רצנו כמה שיכולנו עד שהגעתי לפאב ליד הרציף.
"מהר כנסי לשירותים".
שאלתי את המוכר אם הוא מוכן להסתיר אותנו עד שאנשים ילכו,
תמורת סכום סמלי הוא הסכים, בינתיים הלכנו להתחבא בשירותים.
"מוכר, ראית במקרה נער ונערה נכנסים לכאן".
"אממ...אה, כן".
"הם יצאו מפה וברחו לכיוון היער".
אחרי שהם יצאו הוא סימן לנו שאנחנו יכולים לצאת.
"אדוני, נוכל אולי להישאר אצלך ללון?, יש לי עוד כסף".
"לא, בבקשה, נתת לי מספיק, למעלה יש חדר עם כמה מיטות ריקות".
עלינו לשם עייפים ומותשים, אבל מותשים חיים.
"אז איך קוראים לך?".
"אמה, ולך?".
"דיויד".
"תודה שהצלת את חיי, עכשיו אני חייבת לך אותם".
"תגידי מה זאת הספינה הזאת?".
"זאת חברה מממנת של איזה שהוא בתי-בושת בהולנד, הם לוקחים
יתומות ומפזרים אותם בין הבתים ובין הסרסורים באמסטרדם, שניי
ההורים שלי מתו, והקרובים היחידים שנשארו לי גרים בברזיל,
בשבילם זה נקרא יתומה".
"אני מצטער".
"אין על מה, אני כבר עברתי את זה".

כבר למחרת בבוקר היינו חייבים לצאת, הדרך המתוכננת הייתה הולנד
אבל להגיע עד הולנד זאת הייתה דרך, לעבור חצי אירופה, זה היה
לוקח קיץ שלם, קיץ, זה כל הזמן שהיה לי.
"תגידי, מאיפה הגעת?".
"מגלזגו, מאיפה אתה?".
"מליברפול".
"גם אתה יתום?".
"לא, אני במעין חיפוש עצמי, כמו אלה שנוסעים להודו, אני פשוט
מנסה להיות קצת יותר מודרני, אירופה בהרבה יותר יפה בקיץ מאשר
הודו".
"אז מה אנחנו עושים עכשיו, אין לי לאן ללכת חוץ מברזיל, אולי
אני אמצא שם את הקרובים שלי".
"אל תדאגי, אני מקווה שמתישהו נגיע הביתה ומשם כבר נחשוב על
משהו".
למצוא ספינה שתיקח אותנו מעבר לים.
"ספינה לדנמרק, מעבר לדנמרק, קריאה אחרונה".
"אדוני, הספינה הזאת שטה מעבר לים לגרמניה?".
"ובכן, גרמניה לא אבל דנמרק חולקת אתה גבול".
"כמה זה אדוני?".
"תלוי כמה יש לך".
"חמישים ליש"ט יספיקו?".
"ליש"ט?, אם לא שמת לב זה דנמרק פה, טוב נו, זה יספיק".
ההפלגה הייתה כל-כך מתישה, כנראה שהספינה הזאת לא הייתה מחלקה
ראשונה, אבל אני ואמה כבר התרגלנו לזה, אין על מה להתלונן.
אחרי כמה שעות כבר הגענו למקום חדש, דנמרק, כפי שנאמר לנו
הגענו לעיר אולבורג.
"ובכן הנה דנמרק, מה אנחנו עושים עכשיו?".
"אני חושב שהדבר הכי טוב זה לקנות מפה".
כמה אפשר להסתובב בעיר אחת, העיר נראתה כאילו יש בה הכל חוץ
מחנות של מפות.
לבסוף בקצה נידח של העיר מצאנו חנות של תיירים.
"שלום אדוני, במה אוכל לעזור לך?".
"אני רוצה בבקשה מפה של אירופה ומפה של דנמרק".
"בבקשה".
"אין לי בדיון כסף, יותר נכון, כסף בריטי".
"בריטי, כסף בריטי מתקבל פה בברכה".
"עשר ליש"ט יספיקו".
"זה די והותר, תודה לך אדוני".
אחרי שניסיתי להבין את המפה, מצאתי את המיקום שלנו ומה המרחק
ומה הדרך עד הגבול.
"אמה, יש לנו דרך ארוכה לעשות, אבל קודם כל אנחנו צריכים בגדים
אוכל לדרך".
"אבל איפה?, אני לא יודעת אם כולם יקבלו את הכסף".
"לא נורא, אנחנו נמצא כבר מקום".
אחרי חיפושים רבים מצאנו כמה חנויות וקנינו אוכל, בכסף שנשאר
לנו הצלחנו לקחת רכבת לטונדר, לפי המפה העיר הזאת צריכה להיות
קרובה לגבול של גרמניה.
כבר ירד הלילה ונגמר לנו הכסף, למרבה הפלא אף אחד לא רצה
להכניס אותנו הביתה, אז היינו צריכים למצוא מקום ביער.
אמה מצאה כמה סדינים קרועים ליד איזה שהוא בית ואני מצאתי כמה
עצים בשביל מדורה.
"לא סיפרת לי עדיין מי אלה שבתמונות שבארנק שלך".
"אם את כל-כך רוצה לדעת...זאת סבתא שלי, זאת אמא שלי, וזאת
החברה הכי טובה שלי".
"הלוואי ולי היו תמונות לשמור, הבית שלי נשרף
שרדתי בנס, אחרי כל מה שקרה אני מקווה כבר שכל ייגמר".

"מעניין אם הגבול פתוח לכל מבקר".
"אני מקווה שכן כי אין לי שום תעודה".
"יש לי תעודת זהות בריטית, יכול להיות שזה יעזור לנו במשהו".
ישר כשקמנו היינו חייבים להתחיל ללכת, נשאר לנו מספיק אוכל
ליומיים בתקווה שהם יספיקו כדי להגיע לאיפה שהוא בגרמניה.
הלכנו והלכנו וכל מה שראינו היה שדות, קיווינו שזה ישתנה ונראה
כבר את הדרך.
הגענו למעין דרך ראשית, אחרי כמה שעות ואין ספור מכוניות אישה
נחמדה עצרה לנו את המכונית.
"לאן אתם?".
"לגרמניה".
"ככה בחיים לא תעברו את השומרים, כנסו למכונית, תהיו בשקט ואני
אעביר אתכם".
אחרי שעה של נסיעה הגענו אל מחסום מלא בחיילים גרמניים.
"שלום גברתי, מסמכים".

"בבקשה".
"לאן את נוסעת?".
"לפלנסבורג".
"ומי אלה?".
"שני עוזרים שקרובה צירפה אלי, יש לי טיפה קשיים, בית גדול,
אתה יודע".
"איפה התעודות?".
"הם יתומים מאיפה להם תעודות".
"פתחו את המחסום, בבקשה גבירתי, שיהיה לך יום טוב".
אחרי נסיעה של עוד שעתיים הגענו לעיר, עיר גדולה בשביל מקום
כזה, רחוק מכל הערים האחרות בגרמניה, היא בקושי נראית על
המפה.
"אם אתם צריכים עזרה לכו למסעדה ברחוב קייזרסלאוטן, תגידו
שגברת לארסן שלחה אתכם ויקבלו אתכם בסבר פנים יפות".
גרמנית זאת שפה כזאת מתוסבכת, קשה לקצר קצת את השמות, מזל
שאנגלית וגרמנית חולקות את אותם האותיות, אחרי חיפושים לבסוף
הצלחנו למצוא תא המקום.
"שלום, אפשר לעזור לכם?".
"כן, גברת לארסן שלחה אותנו".
"גברת לארסן, ובכן אז מה רצונכם?".
"רצינו לשאול אם יש לך במקרה עבודה בשביל שנינו, אנחנו צריכים
כסף כדי להגיע לברמן".
"ובכן בדיוק המלצרית והמנקה שלי התפטרו, אתם מוכנים לקחת את
העבודה הזאת, אני מנחש שבתוך שבועיים תוכלו להרוויח מספיק
בשביל כרטיס".
"תודה רבה לך אדוני, אנחנו ניקח את העבודה, ידוע לך אולי על
מקום שאפשר ללון בו?".
"תוכלו לישון אצלי למעלה, הילדים שלי כבר עזבו את הבית אז יש
כמה מיטות פנויות".
לא הייתה לנו ממש בררה, זאת הייתה שאלה של להיות או לחדול,
עבודה לא רצינית אבל לפחות תוך זמן קצר יחסית אפשר להרוויח
מספיק כסף.
ימים עברו, ואנחנו המשכנו לעבוד, מקום דיי שקט, אין הרבה אנשים
שאוהבים לשאול שאלות.
התחלנו גם לקלוט קצת משפת המקום, מילים פשוטות שכל מלצר וכל
מנקה זקוקה להם.
"הנה לכם, אני מנחש שזה יספיק, יש שם גם קצת תוספת ממני על
העבודה החרוצה, תגידו, אתם לא רוצים אולי להישאר ולעבוד?,
מתאימים לי אנשים כמוכם לעבודה".
"תודה, אבל נצטרך לסרב, אנחנו חייבים להגיע לאן שהוא".
לתפוס רכבת לא הייתה בעיה, הרכבות היו הרבה יותר טובות ממה
שהיו בדנמרק, בתקווה שהאנשים יותר נחמדים.
הנסיעה הזאת ברכבת אכלה כמעט את כל הכסף שלנו, כנראה האיש צדק
כשאמר לנו שיהיה לנו מספיק.
לבסוף הגענו לברמן, עיר מהאגדות, יפה, ירוקה ונקייה, אבל שקטה
מדי, שקט שהיה יכול להפחיד אנשים.

"דיויד, תגיד כמה כסף נשאר לנו?".
"כלום, הכל הלך על הרכבת".
"מה נעשה עכשיו?".
"מה שעשינו בעיר הקודמת, נחפש עבודה".
הלכנו והסתובבנו בכל מקום אפשרי אבל אף אחד לא רצה אותנו,
כנראה אף אחד לא רצה עסק עם בריטים.
הלכנו לכל חנות ולכל באר וכבר התייאשנו, התיישבו על המדרכה
מיואשים ועצובים.
"איפה עכשיו נשיג עבודה?, אף אחד לא רוצה אותנו".
"דיי, אל תבכי, אם אלוהים אוהב אותנו הוא יעזור לנו".
כנראה שאלוהים ממש אבל ממש אהב אותנו, לידנו עבר איש, גבוה,
כהה, מלוכלך, כנראה מפחם.
"שמעתי שאתם צריכים להגיע לדיסבורג, יש לי פתרון בשבילכם, אם
אתם רוצים אתם יכולים להצטרף, אני יכול לדבר עם המנהל שלי, הוא
לא יתנגד".
האיש הזה היה שונה, לא כמו כל האנשים שגרו ליד, הדרך לתחנה
הייתה קצרה, כאשר הגענו ראינו מולנו רכבת ענקית עם בערך 40
קרונות, שרובם הובילו פחם, לא היה פתרון אחר, קפצנו לשם
והתחלנו לנסוע.
עבר כמעט חצי יום עד שהגענו לשם, מרוב עייפות נרדמנו באחד
הקרונות.
כשהגענו הגיע איש והתחיל לגרש אותנו מהקרון, התחיל לפתוח
בצעקות ופתח בהיסטריה, מהר רצנו משם, רצנו בכל הכוח, לא
הסתכלנו אחרונה, כל הזמן הזה חשבנו שרודפים אחרינו, עד שלבסוף
לא שמענו כלום.
הסתובבנו בעיר עד שהגענו עוד פעם לתחנת הרכבת.
"רכבת לאמסטרדם, אקספרס לאמסטרדם".
"מאיפה עכשיו נשיג כרטיסים?".
"את רואה את הסדרן, כשהוא יעבור לקרון הבא אנחנו נרוץ לשם".
"ואם יתפסו אותנו?".
"אין לנו דרך אחרת".
אחרי כמה רגעים, שקט בתחנה, הכל קורה כל-כך לאט, הריצה הייתה
איטית אבל מכיוון שהמקום היה הומה אדם לא הצליחו לגלות אותנו.
כל הנסיעה הארוכה הזאת התפללנו שהסדרן לא יבוא, והוא לא בא, יד
אלוהים הצילה אותנו עוד פעם, היינו כאלה שמחים שאלוהים אתנו,
כבר הרגשנו שזה יהיה הסוף.
הבעיה התחילה, או שבעצם המשיכה, באמסטרדם, הגענו להולנד, אבל
היינו תקועים בלי כסף.
"הגענו לתחנה האחרונה, כל מה שהיינו צריכים לעשות זה להגיע
לדובר באנגליה, יש לי שם ידיד שיעזור לנו להגיע הביתה".
"הבעיה היחידה היא איך?".
אמסטרדם הייתה עיר שונה, כפרית אבל מודרנית, בכל פינה היה אפשר
למצוא שוטר ובכל מקום היה אפשר למצוא סמים, מדהים איך שניהם
מתחברים ביחד.
לבסוף מצאנו מסעדה קטנה אשר הזדקקה לעובדים.
"שלום, באנו בעקבות ההודעה לביקוש עובדים".
"אני צריך מלצר ומלצרית, תיקחו את העבודה?".
"בתנאי שהעבודה היא זמנית, כי אנחנו צריכים להגיע לבריטניה".
"בריטניה, יש לך אמביציה, ילד, אם תעבדו אצלי שבועיים, תשיגו
מספיק כסף".
והוא צדק, לחשוב על זה, עוד שבועיים ואפשר כבר להגיע הביתה.
השבועיים האלה היו מאוד ארוכים אבל קיבלנו מספיק כסף כדי לשוט
בספינה, הספינה הייתה ענקית, עם המוני נוסעים, למזלנו קיבלנו
תא שקט ויכולנו להשלים את שעות השינה הרבות שחסרו לנו.



לקח זמן, אבל הגענו, לא ישנו ככה כבר חודש, דובר לא הייתה עיר
ממש גדולה, עיר נמל טיפוסית, למזלי ביתו של אלכס, ידיד שלי, לא
היה רחוק משם.
דיברנו, החלפנו חוויות, אבל לא היה לנו ממש הרבה זמן, ידעתי
שהוא יעזור לי, אביו היה אחראי על תחנת הרכבת, אז הוא סידר לנו
נסיעת אקספרס לליברפול.
לבסוף, הגענו לליברפול, עצרתי לכמה דקות, רק כדי לנשום שוב את
ליברפול, לחזור הביתה אחרי כל מה שעברתי, אבל מצאתי את התשובות
לשאלות שלי.
מיהרתי לתפוס מונית וללכת אל פיבי.
"היי, נו איך עבר עליך החיפוש העצמי?, ומי זאת?, עזוב ספר לי
אח"כ, אתם נראים מתים, יש לי שני מיטות בחדר של אחי, לכו תעשו
מקלחת, תתרעננו, תשנו ונדבר".
טיפוסי בשבילה, תמיד היה לה אכפת, אני מודה לאל שקיבלתי אותה
כמתנה.
עברו שעות, אמה עדיין ישנה אבל אני הייתי חייב לדבר עם פיבי,
סיפרתי לה הכל, היא לא האמינה לי, אבל בסוף היא השתכנעה.
היא הסכימה לעזור לי להביא את אמה אל הקרובים שלה בברזיל ומיד
התחילה בחיפושים.
חיפשו בכל מקור אפשרי עד שלבסוף הצלחנו למצוא את הקרובים,
קישרו אותנו אליהם, סיפרנו להם את הכל.
הם אמרו שהן יהיו נרגשים לראות את אמה, הם סיפרו שאף פעם לא
פגשו אותה אבל יש להם תמונות שלה.
רציתי להעיר את אמה מיד ולספר לה, אבל היא הייתה כל-כך שלווה
כשהיא ישנה, לא רציתי להפריע לה.
כשהיא התעוררה, אני ופיבי סיפרנו לה על הקרובים, היא הייתה
כזאת שמחה, מחר העלה עלינו חיוך שלא ירד כמה ימים.
כעבור שבוע אני ופיבי גייסנו כסף ושלחנו את אמה יחד עם הכתובת
אל קרוביה.
אני בינתיים הייתי חייב לחזור הביתה, הקיץ עוד מעט נגמר.
"היי אמא, חזרתי".
"נו, איך היה אצל החבר?".
"היה בסדר".
לצערי, כמו שציפיתי, הם איבדו את תחושת הזמן לגבי, בשבילם זה
נראה כאליו שלא נעדרתי בכלל, אולי זה לטובה, עדיף שהם לא
ידעו.
כעבור כמה ימים קיבלתי מכתב מאמה.
דיויד היקר
----------------------------------------------------------------------------------------
אתה פשוט לא יודע כמה אני מודה לך על מה שעשית, הצלת את חיי
פעמיים, אתה יודע שאני לא אוכל לשכוח אותך, אני אצל הקרובים
שלי, הסתדרתי פה, המקום דיי נחמד, אני אהיה שמחה אם תבוא לבקר
אותי פה.
----------------------------------------------------------------------------------------
שלך, אמה

עכשיו החיפוש העצמי שלי הסתיים, אני יודע כבר לאן ללכת, פשוט
ללכת קדימה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני ארוץ
עלייך?!
מה זה אמור
להביע? מסאז'ים
שוודיים?
סאדו-מאזו?!





שטותניקית
מצייצית יחד עם
כל הציפורים


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/01 4:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוד ארינזון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה