אטומה,

זועקת בדממה בלי קול הלב פועם בלי די והנשימה נעתקת,

לא מרגישה, לא חושבת פשוט נאטמת,

נמאס מהקרבות, משפיכת הדמים, מהצרחות ומהפגיעות

נאטמת,עוטפת את עצמי בעוד שכבת הגנה ומקווה שזו תספיק.

נאטמת מהכאב של אחרים, אבל נשברת מבפנים.

אם תשאל אותי האם אני כועסת אני אגיד שכן,

אם תשאל אותי האם אני בוכה אני אגיד שכן,

ואם תשאל האם אני רוצה נקמה... אני אשתוק.

את הדמעות קשה לעצור כשאתה שומע שבקרב הוא נפל כשהיה כמעט
בגילך.

כל יום עוד שם לרשימה הארוכה,

כל שנה אותו יום עצוב שבו אתה נשבר ושואל את אותה השאלה: איפה
ה'?

ה' לא מרחם על הבוגרים.

המשפחה שלהם לא תשכח, לא תסלח ולא תמחק.

הכאב הצורב עמוק בפנים לא יגמר אולי רק ישקיט,

ממשיכים, בלי סיבה, סתם כי צריך,

כל יום חיים בתקווה שהבן האהוב או הבת היחידה ישובו,

שהכל רק סיוט שעומד לחלוף,
שהכל רק כאב שעומד להיגמר ולא לשוב