אני יושב מול הדף ומנסה לכתוב משהו. כבר שעות שאני מנסה ומנסה
לכתוב משהו, אבל כל מה שהוצאתי עד עכשיו זה שתי שקיות זבל
מלאות בנייר. כבר גמרתי שתי חבילות נייר בגלל הטירוף הזה,
הצורך לכתוב משהו.
הייתי יכול כמובן להשתמש במחשב, ואז שום נייר לא מתבזבז ולא
כלום. אבל אני מרגיש שאת זה אני חייב לכתוב בכתב יד. לא נראה
לי שמתאים לכתוב את זה בכתב ממוחשב והכל. אז אני יושב לי פה,
ומנסה לכתוב.
האמת שההתחלה היא לא בעיה, כשחושבים על זה. גם אני עולה על זה
פתאום, ומנסה להתחיל לכתוב.
'אמא היקרה,' אני מתחיל, אבל מיד מועך גם את הדף הזה לכדור קטן
וזורק לסל. 'אמא היקרה' נראה לי לא מתאים לי, לסגנון שלי.
ובכלל, זה נשמע נורא מטופש, זה כמו לכתוב לה במכתב "אני אוהב
אותך", כאילו כדי להזכיר לה או משהו. כאילו שהיא לא יודעת, אני
הרי הבן שלה.
אני לא מאמין שאני לא מצליח. זה פשוט לא נראה לי הגיוני. לא
יכול להיות שזאת בעיה של מקוריות. אני סופר, ואפילו אחד שיש
כאלה שממש מחשיבים את הכתיבה שלי, וברור שיש בי מקוריות.
ולכתוב מכתב לאמא שלי אני לא יכול.
אומרים שלפעמים זאת בעיה עם הרגש, ההבעה. אני חושב שבמקרה שלי
זה מגוחך לחשוב ככה. אני הרי יכול תוך 5 דקות להוציא 3 עמודים
מודפסים של סיפור על חתול נטוש שמצילים אותו מסכנות הרחוב
והרעב ומוצאים לו אמא כלבה שלמרות ההבדלים אוהבת אותו. אז
להגיד שאני לא יכול לכתוב על רגש?
אני קורא את שלושת הסיפורים האחרונים שלי, במטרה להשיג אולי
קצת השראה. הם באמת מרגשים מאוד, מי יכול להגיד שאין בהם רגש
או מקוריות? אחד הוא על תנין קטן, שנמצא בתוך נחל שלאט-לאט
מתייבש, ומצילים אותו ומביאים אותו לגן חיות, שם מפתחת כלפיו
התנינה הגדולה רגשות אימהיים, למרות שהיא לא אמא שלו באמת.
השני הוא על ילדה יתומה קטנה שישנה לה ברחובות, עד שאישה נחמדה
וטובת לב מוצאת אותה ומחליטה לאמץ אותה ולקחת אותה לביתה. היא
גם בודהיסטית, הילדה, והאישה נוצריה אדוקה, ולמרות ההבדלים
הקשים האישה עדיין אוהבת אותה ומקבלת אותה. הסיפור השלישי הוא
על כלבה קטנה שאמה מסרבת להאכיל אותה, וכלבה אחרת, מגזע אחר,
מאמצת אותה למרות תשעת הגורים שכבר יש לה, ומיניקה אותה.
אלה סיפורים ממש ממש טובים, הם אפילו שלושה עמודים כל אחד.
ובאמת שבסיפורים שלי יש רגש, וגם הרבה מקוריות, כל סיפור מגוון
ושונה, אבל, מסיבה כלשהי, מכתבים אני פשוט לא מצליח לכתוב. אני
לא מבין למה, אבל נו, כנראה שפשוט נוותר על זה.