בס"ד שני 10.45   28.07.03

מישהו פלש לתחום הפרטי שלי.
הלב שלי רועד. הדם זורם במתח בוורידים.
כבר אי אפשר לעקוב למה אני במתח.
האם זה משנה?
העניין הוא שאני לא מרגישה חופשייה.
אין לי את ההרגשה של כזה, כאילו, סתם.
אני רוצה להמשיך להיות בסדנת המשחק של החיים.
משהו פועל בצורה בלתי חוקית.
אני בתור חברת הוועד פועלת בהתאם לחוק. אז מה הסיפור?
הסיפור הוא לא הבעיה הזו.
כי המתח שבו אני נמצאת לא קשור.
אני בבועה.

אני בבועת זכוכית שקופה.
הקירות השקופים חלקים המה.
אין יוצא ואין בא.
אין תנועת אוויר.
הכל תקוע.
הכל תקוע, ואני מחליקה על קירות זכוכית אלה
מרימה רגל, להאחז
והיא מחליקה.
אין חלון לפתוח.

אני הולכת מסביב לקיר הזכוכית השקוף.
מקיפה את המעגל הפנימי. ושוב, ושוב.
הולכת, והולכת, בכוון השעון.
אני רואה בזווית מלמעלה,
חיית מחמד קטנה רצה כמו עכבר בתוך הכוך שלה.
רגע אני למעלה משקיפה,
רגע אני למטה בתור העכבר.
אם אני מסתכלת מלמעלה, אינני משתתפת במשחק.
אם אני למטה, מיד החנק חוזר.
אז מה אני אמורה לעשות?
להיות למעלה המשקיפה מהצד
או למטה כעכבר?
הפרופסור מגיח לרגע ועונה:
את צריכה להיות למטה, עם הרגשה של למעלה.
את צריכה להרגיש את המעגל ולדעת להשתחרר ממנו.
אם תעלי עצמך למעלה ללא פתרון, במה הועלת?
ובכן, תמשיכי לסובב את המעגל. תנסי גם לסובבו הפוך.
אני הולכת לי, הולכת, מסובבת, מסובבת.
מחליקה יד על קיר הבדולח השקוף.
אני הולכת וידי נגררת אחרי בהחלקה על הקרח.
אני מסובבת את המקום, מסובבת, מסובבת.
מתמקדת רק בסיבוב. רק בהחלקת היד על המשטח החלק.
נעים כך להסתובב, במעגל.
ונדמה כי נהפכו היוצרות, אני עומדת והעולם מסתובב סביבי.
הוא מסתובב, ומסתובב. אני עומדת במקום.
הקיר החלק סובב, וסובב. ואני עומדת,
ראשי מתרוקן, והרגשת ריחוף נחה עלי.
הרגשת הריחוף, ההילינג. הנה אני רוצה לישון.
הנה אני מאבדת את המיקוד ב...
ראשי נע יחד עם סיבובי העולם.
עיני נעצמות. ערפל ממלא את ראשי.

ערפל, צמר גפן בראשי.
אני במשרד וראשי עף החוצה.
בועת הזכוכית השקופה, ממשיכה לנוע סביבי.
אני נושמת נשימות עמוקות.
אני עומדת, נחה.
עיני שוב נעצמות.
אני רוצה לישון.
עד שאתעורר
אמשיך בעבודתי ואחזור אח"כ.