לא שכחתי ימים של שקט,
ולא עזבו אותי זיכרונות השלווה,
אך פעם לא ידעתי מצוקה ועצב,
ופעם...

יושבת ליד פסנתר,
כל המשפחה מסביבי.
מנגנת להם איזה משהו של מוצרט בזמן שאחי הקטן בן השנה מתרוצץ
להם בין הרגליים, ונופל. וקם. ונופל שוב. ואיכשהו מצליח
להתרומם על רגליים רזות.
אפשר לקרוא לזה תקופה מאושרת...
זמן שבו הייתי תמימה, ובעצם עוד ילדה קטנה, רק בת 9.
מדי פעם אבא שלי היה בא לאסוף אותי בימי שישי שבת, והייתי ישנה
אצלו ומתגעגעת לאימא.
וכשהייתי עם אימא, רציתי אליו.
אז עוד אהבתי להיות איתו.
ובעצם, רק כשהכרתי את מיכה, בעלה הנוכחי של אימא שלי, הבנתי
שאני לא באמת זקוקה לאבא שלי.
לא שאני לא אוהבת את אבא שלי,
פשוט שאני אוהבת את מיכה יותר.

יושבת ליד שולחן,
כל המשפחה מסביבי.
שי, אחי הקטן, כבר גדול יותר.
אני מחבקת אותו חזק.
ומתווכחת עם מיכה,
כי מיכה...
כמו אח גדול בשבילי,
מעצבן אותי,
מרגיז אותי!
מתווכח על שטויות.
"אתה לא אבא שלי", אני צועקת עליו.
ויש שקט.
ואימא שלי יוצאת מהמטבח,
ומיכה, נראה פגוע.
אני מחבקת את שי חזק, ובוכה.
תקופה טובה.

יושבת ליד מיכה,
רואים מלחמת הכוכבים בוידאו,
ומיכה מסביר לי קצת רקע, כי אני לא ראיתי את שלושת הסרטים
הראשונים שקדמו לחדשים עם הטכנולוגיה המפוצצת.
שי אוכל צ'יפס, כבר הולך לבית ספר.
אימא בגינה, אהבת חייה, שותלת כמה פרחים ומתמלאת חול.
נעימת הסיום של הסרט מודיעה על סופו,
מיכה שם את זרועו עליי ועל שי.
טלפון מצלצל, מיכה עונה...
"אני? אני רואה סרט עם הבן והבת שלי."
ואני מאושרת.
כי הוא מחשיב אותי כשלו.

יושבת ליד פסנתר,
חלק מהמשפחה מסביבי,
חלק בבית חולים.
מנגנת נעימה עצובה שמתאימה לי לתקופה הזאת.
אלון, אחי הקטן בן השנה מתרוצץ לנו בין הרגליים. ונופל. וקם.
ונופל שוב... ואיכשהו מצליח להתרומם על רגליים שמנמנות.
שי משחק בגיימבוי או במחשב, נמצא בעולם אחר לגמרי.
אימא נמצאת בגינה, בוכה את דמעותיה על פרחים שנבלו.
ומיכה...
מיכה בבית חולים, עובר עוד טיפול כימותרפיה.

ונחלש.
ונעלם.
ונופל.
ולא מתרומם יותר.

ולא שכחתי ימים של שקט,
ולא עזבו אותי זיכרונות השלווה,
אך פעם לא ידעתי מצוקה ועצב,

והיום,
אני לא יודעת שמחה.