"תראי מה הבאתי" הוא אמר בחיוך שובה לב.
הסתכלתי על שני הטפסים החיוורים שהוא הניח על השולחן. בראשם
התנוססה הכותרת - "כרטיס אדי".
"אני חותם, מה איתך?" הוא שאל.
"אני לא יודעת... אני צריכה לחשוב על זה קצת... אתה יודע,
לחתום על כזה דבר זאת חתיכת אחריות".
הוא הסתכל עלי במבט של אחד שלא ממש מבין לאן אני חותרת.
"חשבת פעם מה יקרה לאיברים שלך אחרי שיתרמו אותם?
מה יקרה אם יתנו את העיניים שלי לאיזה רופא? אתה יודע שאני
שונאת דם, אתה חושב שהוא יוכל להמשיך לנתח גם עם העיניים שלי
או שהוא יצטרך להפוך לאיזה פסיכולוג או משהו כזה?
ומה יקרה אם יתנו את הקיבה שלי לאיזה חייל קרבי שחי על קבנוס
עם שוקולד? את חושב שהוא ירגיש שאני לא מתה על שילובים מוזרים?
אתה חושב שהוא ידע שאני רגישה לחלב?
וחוץ מזה, מה עם כל המסטיקים שתקועים לי בקיבה? גם הם עוברים
אליו? כי אם כן צריך להזהיר... כי בלעתי דיי הרבה מסטיקים
בשנים האחרונות.
ומה אם יתנו את הלב שלי לאיזה אתלט? את חושב שהוא ידע שאני לא
ממש בכושר? ואל תשכח שקצב פעימות הלב שלי שונה מהקצב פעימות
הלב שלו... מה יקרה? הלב שלי יקבל את הקצב שלו או יישאר עם
שלי? זה חשוב! צריך לקחת בחשבון כשתורמים לב שגם תורמים לבן
אדם קצב חדש לחיים!"
הוא שוב חייך, "את... מוזרה את יודעת?"
"נו, אז איפה אני חותמת?" שאלתי.
רק בגלל שהוא היה כל כך יפה - חתמתי, ורק בגלל בקבוק טקילה,
מכונית ועץ, שבוע אחרי זה התחלתי לראות דם, לאכול קבנוס עם
שוקולד ולקבוע קצב חדש לחיים. |