מעולם לא לקחתי את החיים כדבר מורכב, כולם אומרים שבשנים
האחרונות החיים מורכבים, "פעם כסף לא עניין אף אחד", הם
אומרים, "היום העולם תחרותי, פעם היית הולך אחרי החלום שלך ולא
היית לחוץ להגשים אותו, היית חי חיים פשוטים ומרוצה מזה, היית
לומד ואם לא היית מצליח בבית ספר אז לא היה כזה נורא, אבל
עכשיו אתה חייב להשלים בגרויות, לעמוד בתחרות הזאת של החיים,
להשיג כמה שיותר תארים בלימודים בשביל לא להישאר מובטל, פעם
היית מוצא מישהי ומתחתן איתה ולא היו מתגרשים", ככה הם אמרו
לי, תמיד אותו נאום רק אנשים שונים.
זה מצחיק איך שהמבוגרים מתלוננים על העולם שאותו הם סידרו
בשביל שיהיה איך שהוא היום, הם אומרים שכשהם היו קטנים לא היה
מה לאכול, הם ייבשו ביצות או משהו כזה, כדי שבשבילנו תהיה
מדינה כמו לכולם, והנה, עכשיו לכולם יש מדינה עם חופש ביטוי
שגובל בפרובקטיביות, למדינות אין דת והחיים היומיומיים הם חיים
חילוניים, כמעט בכל בית בכל המדינות האלה, יש טלוויזיה עם 100
ערוצים, ועכשיו פתאום, אותם מבוגרים לא רוצים שנהיה כמו כל
העולם, אני לא חושב שהיה להם אז, לפני 50 שנה, חלום ספציפי
ממש, הם רצו שתהיה מדינה, זה בטוח, הם רצו להיות כמו כולם אבל
כנראה לא ראו את כל ההשלכות של החלום הזה.
פעם העולם היה משתנה לאט ועדיין היו אומרים שהעולם לא שייך
לזקנים שחיים בו, היית אומר שהם לא מבינים את החידושים,
שהזמנים השתנו, אבל השינוי שהצעירים של פעם ראו בתור משהו
רצחני, היום הוא מתרחש בפרופורציות גדולות יותר, היום העולם
באמת לא שייך למבוגרים, הם לא מבינים היי- טק, טלוויזיה,
אינטרנט, פוסטמודרניזם ופלורליזם תרבותי, בעצם את זה גם צעירים
לא יודעים כל כך, אבל הצעירים חיים בצורה הזאת גם בלי לדעת את
כל המונחים הכבדים ומבוגרים חיים בתקווה שהעולם הצעיר פעם הוא
המציאות של היום.
העניין הוא שהעולם של היום הוא שונה מזה שהיה לפני 50 שנה, אבל
לך תסביר את זה למבוגרים, וגם לך תסביר לצעירים שעוד 50 שנה הם
יעמדו באותה סיטואציה, כולם רואים את שנות ה-2000 בתור סוף
השינוי, אחרי הכל, המציאו כבר את המחשב הנייד, את המכוניות,
הפלאפונים, יש כבר חופש ביטוי, אין כמעט מלחמות וכנראה בקרוב
גם ימצאו בטח חיים על מאדים, ומה כבר נשאר לשנות? נשאר רק
לשדרג, אבל למען האמת אף אחד לא יודע מה יהיו ההמצאות בעתיד,
אבל מה שבטוח, טלוויזיה רב- ערוצית זה לא שיא הטכנולוגיה.
כשאתה לוקח אדם שרואה את החיים כמורכבים הוא אומר לך שמכיתה א'
אתה חייב לדאוג לאופנה שלך ולמידות שלך בבגדים, אסור לך להיות
שמן, אסור להיות מוזנח, אם אתה פריק אתה תתקבל רק אם תהיה
מגניב, שלא לדבר על להיות ערס, אז כולם לוקחים ממך צעד אחד
אחורה, וזה רק בכיתות הראשונות, אתה מגיע לחטיבת ביניים ואם
אתה לא מכיר טוב חצי מהשכבה אז 90 אחוזים מהשכבה לא תכיר אותך,
אתה צריך שתהיה לך חברה ושלא לדבר על מצב שבו אתה בקטע של
בנים, זה הכי נורא, להיות בתול בתיכון זה ממש לא מומלץ, בעצם
אלא אם אתה בתנועת נוער,כי אז אולי תופסים אותך כאיש של ערכים,
ובצבא? מי שלא משרת הוא אזרח סוג ב', מי שג'ובניק הוא לעג
במופעי סטנד-אפ, האישה הכי קרבית מתקבלת במבט ראשון כפקידה או
מזרון פלוגתי, וזה רק ממשיך אחרי הצבא... מי שלא טס לחו"ל נחשב
למי שלא ידע חוויה אמיתית בחיים שלו, אם אתה לא באוניברסיטה אז
אין לך הרבה עתיד, אלא אם יש לך פרוטקציות. אתה חייב לבחור
מקצוע לחיים כמה שיותר מהר, כי אתה לא יודע במה תצליח ובמה
תפסיד ואין לך זמן לכל כך הרבה ניסיונות, ושלא נתחיל לדבר על
אהבה, לך תמצא אישה נכונה, כי אם היא תשמין? ואם אתה לא מספיק
טוב בשבילה? ואם היא תבגוד? אם תתגרשו? דמי מזונות?, אם יהיו
לכם ילדים מופרעים? עד שאתה לא עם שתי הרגליים בקבר, אתה במרוץ
מטורף.

כן, החיים קשים, אבל לא יותר קשים מפעם, היום הקושי הוא הבחירה
שלנו, בגלל שלצעירים כבר אין ביצות לייבש ויש להם מדינה, ובגלל
שיש להם הכל, משהו שלמבוגרים יותר לא היה אז הם הולכים לחיים
החברתיים, הם הולכים למלחמות חדשות, על משקל, פופולאריות,
אופנה, הם הולכים על הישגים ועמידות כלכלית וחברתית, אבל כל זה
מבחירה, ולא מחובה כמו שהיה פעם, אדם נכנס לעולם הצעיר והמדכא
הזה רק אם הוא רוצה, וכולם רוצים בעצם, כי כולנו מזוכיסטים
במובן מסויים, כולנו מחפשים כמה צלקות ללכת איתן עד הקבר או
שבעצם עד התעלה בצד הכביש המהיר, כולנו מחפשים את הכסף, 200
שקל בחודש שפנויים בשביל שנוכל לשבת בבית ולזפזפ ב-100 ערוצים
שונים שכל ערוץ עולה כסף ואף ערוץ לא מחזיק אותך ליותר מ-20
דקות.
אנשים מתקמצנים לתת שקל להומלס מסכן ברחוב, אבל מתוך 200 שקל
שהם משלמים על טלוויזיה רב- ערוצית, 30 שקל לפחות הולכים על
ערוצים שהם יראו רק פעם אחת בשנה, כלומר, 11 חודשים הם מבזבזים
30 שקל בחודש, זה 330 שקל בשנה, 330 פעמים שהם פספסו הזדמנות
לזרוק להומלס ברחוב שקל בודד שאולי יעזור לו לחיות עוד יום אחד
מסריח בעולם הזה, ובמקום זה - הכסף הולך לחברת הכבלים או
הלוויין בשביל משכורת מפוצצת של המנכ"ל, בזבוז של 330 פעמים
בשנה לחוות את האשליה הזאת שעזרת לעולם להיות עולם טוב יותר.

שלשום ישבתי עם סבא בבית אבות, סיפרתי לו את כל זה והוא לא
הגיב, הוא בקושי זוכר אותי וגם אם הוא הצליח לעקוב אחרי כל
השטויות שלי, הוא שכח אותן תוך שעה, במקרה הטוב הוא זכר אותן
לכמה שעות טובות, ואני בספק אם הוא עקב אחרי חצי ממה שסיפרתי
לו.
ככה זה, פעם בשבוע אני בא לבקר את סבא שלי בבית אבות, שבוע אחד
אני זורק לו את כל החרא שלי, שבוע לאחר מכן הוא מספר לי על
העולם שלו, פעם הוא סיפר לי שבמלחמת העולם השניה הוא שכב
בפולין, באמצע היער, התחבא מהנאצים במשך שבוע וחצי בתוך בור,
שכב בבור שהוא חפר במשך שבוע שלם, בקושי אכל כשהוא התחבא שם,
הוא שתה רק מי גשם, במשך שבוע וחצי הוא שכב שם בפחד שייתפס,
הוא לא נתפס כמובן, פגש את סבתא שלי כשעלה לארץ, ממש סיפור
אהבה, בעולם שלהם יש אהבה, אצלנו כולם מחפשים אותה, ומחפשים...
ומחפשים... ולו היה זמן לשכב ללא מעש שבוע וחצי.
כזה היה העולם של פעם, הרבה זמן, הרבה סכנות אמיתיות, הרבה
מטרות אמיתיות ואהבה אמיתית, היה מעט אפשרויות לבחירה והרבה
חובות לביצוע, אבל היה מספיק זמן לבחור ממעט האפשרויות שניתנו
לכל אחד, והיום?
היום אני חוזר לי מבית אבות פעם בשבוע, ממקום שמתיימר לתת
לזקנים אשליה שנשאר מקום שקט שמתקרב לעולם שלהם ולא שלנו, מקום
שהם יכולים לנסות להירגע ולחשוב אולי שהם חזרו לימים בהם הזמן
עבר לאט, ואני חוזר הביתה, להמשיך לרדוף אחרי הזמן שאני חושב
שאין לי, להמשיך להסתכן בסכנות הקטנות, באשליה שהן באמת יכולות
לפגוע בי, להמשיך להסתכל במטרות האגואיסטיות שלי, לחפש את
האהבה הזאת שכולם מדברים אליה, במקומות שאני יודע שאני לא אמצא
אותה, ואני יושב לי בבית כל ערב, על הכורסא, נושם נשימה עמוקה
אחרי עוד יום ממוצע ומזפזפ כל 5 שניות לערוץ אחר, במכשיר
הטלוויזיה בבית, עם מערכת הסראונד, ו-100 ערוצים שונים.