אני כותבת מכתב...
מכתב ללא מען, שיגיע לאנשהו, למישהו, אולי למישהי, אולי זה
משהו...
אני אפילו יודעת למה אני כותבת...
אני בוכה, זה קשה לי. אני מצליחה להחזיק את עצמי... אבל
בקושי.
אני מרגישה את הזלזול בקול שלהם.
אני שוב בוכה. טיפשה! מפגרת שכמותי! עד מתי זה ימשך?!
עד מתי יהיה לי את האומץ?
הכבוד הזה, הגאווה, הכל... הורג אותי!
אני נמצאת בשפל, מפה כבר אין לי לאן ליפול...
בורחת מהכל... מהמציאות... מהרוע... מהטוב... אפילו מעצמי!
נותנת להם להביס אותי!
איפה הילדה שתמיד הנהיגה את כולם?! שתמיד הייתה בראש של כולם?!
שלכל חור שהלכו, הזמינו אותה?!
היא ברחה... היה לה טוב מדי...
עכשיו, יש פה מישהי שרע לה יותר מדי.
שתמות,
שתיפול שוב...
שתחתוך...
שתשתוק! |