דפקתי על דלת חדרו. 'ד"ר ויינשטיין'. כל הרופאים האלה אשכנזים!

לא מתוך גזענות חשבתי על כך, פשוט לא יכלתי לחשוב על משהו טוב
יותר.
הלחץ הרג אותי והפחדים והחששות כרסמו בי חזק כל כך.
זהו. אני בפנים.
סוקרת בעיניים ריקות את החדר הסטרילי-שיגעון הזה.
הקירות כל כך מאיימים ועם זאת הלובן הנפלא הזה שלהן משרה בי
תחושת ביטחון משכרת.
"שמך?" שאל הד"ר.
"נועה."
"גיל?" המשיך.
"15. פחות שבועיים." וכן, התרגשתי מהעובדה שעוד מעט אהיה בת
15.
"ובכן, נועה.." פקק את עט הפיילוט, שכל-כך אופייני לרופאים
והמשיך בחקירה-דמוית-משטרתית הזו, "למה אנחנו פה?"
אתה פה כי אתה הרופא. אני פה כי... "אני בהריון".
הוא הרי ידע מה מעשיי בחדרו הקריר הזה. סתם ניסה לדובב אותי,
אז שיתפתי פעולה.
עכשיו גם נכנס הרגש לתמונה, הממזר הזה. דמעות החלו ניגרות על
לחיי. "אף אחד לא רוצה בתינוק. הכי טוב שאפטר ממנו."
הד"ר הכניס את העט לפיו והמהם, "ומה דעתך בעניין?"
לעזאזל איתו! איזו דיעה יכולה להיות לילדה-נערה כמוני בנוגע
לתינוק?!
התחלתי לתופף בעצבנות על הירכיים.
"אין לי דיעה. עשיתי טעות ועכשיו אני צריכה לשלם עליה." עניתי
בקרירות-משהו.
הוא כבר הבין שלא יוכל לדלות ממני פרטים, רגשות ותחושות נוספים
והניח לי.
"אם כך, ניגש לעבודה. עלייך לחתום פה, פה ופה. כשתסיימי גשי
לחדר המקביל. פרידה האחות כבר תדאג לך."
עכשיו כבר קולו הפך למוסמך יותר, כאילו נמנע מלערב רגשותיו.
הרי הוא עומד לרצוח תינוק, עובר שעוד לא הספיק אפילו לגדול.
באמת שצריך להיות אדם נטול רגשות בשביל המקצוע הזה.
שכבתי על המיטה ברגליים פסוקות לצדדים.
עצמתי את עיניי ושמעתי אותו ממלמל, "אנסה להכאיב לך כמה
שפחות..."
כבר לא היה לי אכפת. יכאב, לא יכאב. הכל ניראה לי פתאום סתמי
וחסר טעם.
כשסיים הורה עליי לנוח ואחר-כך להתלבש וללכת. הכל - בקרירות
משגעת.
קמתי ויצאתי מבעד לדלת המרפאה. תחושה של חיים חדשים הציפה בי.
שנאה לעולם. חופשיות. הכל כל-כך.

רצון לתינוק? עוד יש בי.
מצפון? קצת.
אבל אני מרגישה הרבה יותר בוגרת עכשיו. מוכנה לחיים האמיתיים.