יש רגעים שאתם צריכים להוכיח את עצמכם. אבל לא לאף אחד... רק
לעצמכם. יש גם את הרגעים האלה שאתם צריכים לראות מי הכי חזק:
אתם או עצמכם. לכו תמצאו הבדל. אני לפחות מרגיש כאילו אני חי
במלחמה תמידית, אני נגד עצמי.
כן, תמיד קראו לי ``יואב הגבר``, כל מה שעשיתי תמיד העריצו
אותי.
הייתי מזיין כמה בנות שרציתי, כל יום, לפעמים אפילו פעמים
ביום. ולא שאני משתחצן או משהו, גם אני לא רוצה שתחשבו עליי
שאני בחור שחצן ומגעיל. אני באמת שלא כזה. הרבה היו רוצים
להתחלף איתי. יש לי עיינים ירוקות בהירות ושיער שחור, אפילו
החברה שלי אמרה לי תמיד שנראה לה שהחברות שלה מקנאות בה,
בגללי.
והחבר הכי טוב שלי גם תמיד שואל אותי ``יואב אחי, איך זה שאתה
כ``כ מוצלח ואני סתם אפס...?`` ואז אני טופח לו על השכם ואומר
לו ``גבר, אתה לא אפס. הלוואי והייתי אתה.``
הם לא מבינים.
הם לא מבינים מה זה להיות מוצלח. להיות מוצלת זה לא לאכזב אף
אחד, אף פעם. הם לא מבינים שתמיד אני צריך את המסכה הזאת אצלי
איתי בתוך התיק. עמוק עמוק כדי שאף אחד לא ישים לב שהיא נמצאת
בסביבה. הם אשכרה לא מבינים שלהיות ``גבר`` זה להיות אמיתי.

הם לא יודעים כמה שאני רוצה לבכות. הם לא יודעים כמה אני מבקש
להיות כמוהם, בלי כ``כ הרבה תהילה.
הם לא יודעים כלום מהחיים שלהם אלה. סתם דפוקים. הם חושבים שזה
שאני יפה, תלמיד טוב, אינטלגנט ומשיג בנות וזורק אותן יום
למחרת עושה אותי למוצלח. הם לא יודעים שהכל זאת רק הצגה. הם לא
יודעים שאני כ``כ לא כזה. הם לא יודעים כלום, הסתומים האלה!
ואני כל כך רוצה להיות כמוהם. באמת.
``תגידי, קארין, את אוהבת אותי?`` שאלתי את החברה שלי, מחר אני
כבר אזרוק אותה.
``בטח!`` היא חייכה אליי במבט קופצני ותוסס כזה... ואתם יודעים
מה הכי רציתי לשאול אותה? למה?! למה לעזאזל את מאוהבת בי? בגלל
שכל החברות שלך דלוקות עליי? תעשי לי טובה.
ואז, כשסוף סוף אזרתי אומץ ושאלתי... ``למה?``
היא היססה. ``אוייש נו באמת, מה הפכת להיות רגשן עכשיו?``
אין לה מה לענות. ידעתי. היא דלוקה עליי בידיוק כמו כל האחרות.
בגלל שאני מזיין טוב, ובגלל שאני נראה טוב, ויש לי כ``כ הרבה
חברים.
כל כך רציתי לבכות. רק דמעה אחת להזיל. גם כשאני לבד אני לא
מזיל דמעות, כי אני ``גבר`` ואסור לי לבכות. ואם קארין תדע
שבכיתי, אז בכלל אני אשאר בלי המסכה שלי. שכל כך שמרתי עלייה.

החברים שלי קוראים לי גבר כי יש לי הרבה בנות, ולהם יש רק אחת
שמסובבת אותם על האצבע הקטנה. ואני...? אני תמיד מעיף אותן לכל
הרוחות. כי מה הן בסה``כ? נשים... כולה נשים.
ותאמינו לי, אני לא צריך אותן. הן נועדו רק בשביל שאני אהנה
מהן...
אוף!!! עכשיו גם לעצמי אני מתחיל לשקר. וזה נמאס לי! אמרתי
לכם, מלחמה תמידית ביני לבין עצמי. מלחמה תמידית ביני לבין
השקר הניצחי שיש בי.
ביני לבין המסכה שכל כך רוצה לצאת החוצה ולהראות את היואב
האמיתי. יואב הילד. לא הגבר.

אני רוצה לבכות. דמעה אחת ודי.