היא נכנסת לחדר, טורקת את הדלת החורקת של החדר שלה, מסתכלת על
המראה ורואה אישה,
אבל פתאום משהו מוזר קורה לאט לאט הדמות השתנתה, פתאום האף
המחודד שלה נהיה קטן כמו כפתור והשפתיים העבות והמלאות נהיו
דקות דקות כמו של ציפור, אבל העיניים נשארו אותו הדבר.

היא ראתה ילדה קטנה בת חמש לפחות עומדת מול המראה עם שמלה
כחולה עם פרחים ורודים מסתכלת על עצמה ומחייכת.
היא שומעת קול של תינוק חמוד צורח וצורח בלי הפסקה, היא מתקרבת
אליו והוא כל כך קטן,
ואז היא רואה דמות של אישה מבוגרת מתקרבת.
"די יונתן, די חמוד שלי... ששש... ששש... לך לישון..." היא שרה
לו איזה שיר ערס קטן עד שהוא שותק.
היא מסיימת לשיר את השיר הזה מתקרבת אליה ואומרת לה:
"מיכל... לכי לחדר, תחזרי לישון תפסיקי להעיר את יונתן".
והיא חוזרת לחדר, נשכבת על המיטה הקטנה שלה, בצורת ספה אפורה
ונרדמת.

בבוקר מעיר אותה קול מעצבן.
"מיככלל... מיכל לקום! בוקר! את תאחרי לבית-ספר!" היא קמה
מהמיטה שלה מסתכלת במראה ורואה ילדה מתבגרת שלא סיימה לגדול,
הפה שלה כבר נהיה קצת יותר ורוד אדמדם ומלא והאף שלה התארך
במקצת אבל העיניים, העיניים נשארו אותו הדבר.
היא ניגשת לארון הבגדים שלה לובשת ג'ינס נקי וחולצה לבנה,
לוקחת את התיק ואת הסנדוויץ' שאימא הכינה ועפה להסעה של
בית-ספר,
שנייה לפני שהיא טורקת את הדלת היא שומעת את אימא:
"שיהיה לך יום נעים חמודה... ובהצלחה".

את המשך היום בבית-ספר היא ממשיכה כרגיל , עם החברות עם המורות
לפעמים קצת צוחקת על דברים טיפשיים אבל שעושים לה טוב.
היא חוזרת הביתה וילד קטן פותח לה את הדלת - "לא מיכל! לא חזרת
הביתה... אוווףף מתי חזרת? לא חזרת לפני נכון? באיזה שעה? מתי
סיימת ללמוד", והיא מוצאת את עצמה עונה לילד הקטן והתמים
שמולה: "די יונתן תפסיק עם השאלות האלה, אם אתה יודע את התשובה
אז למה אתה שואל?" עדיין השאלות שלו נשמעות להן ברקע אבל כבר
יותר רחוק ממקודם. היא לוקחת איזה שניצל וקצת ספגטי רואה איזה
סידרה מטומטמת בטלוויזיה ואז עולה לחדר ונרדמת על המיטה שלה.

ברגע שהיא מתעוררת היא הולכת למסדרון בבית מסתכלת על השעון
ורואה שהשעה 12:00 בלילה בדיוק, היא הולכת למראה בחדר עומדת
מולה  ועכשיו רואה אישה, אישה כבר גדולה עם שקיות מתחת לעיניים
ושיער שכבר כמעט כולו נשר,
בלי שהיא שמה לב בכלל היא מזילה דמעות, היא הבינה כבר שהחיים
חלפו מול עיניה,
העיניים שלא השתנו,
העיניים שאף פעם לא משתנות.