קמתי אל חום נוראי ולא
ידעתי איך להמשיך משם
ואחרי הצהריים
התבהרתי
וניגשתי אל מקור של
קור
וחייכתי, בראותי עוד
עשרה בני תמותה
כמותי.
יש משהו פיוטי
בהמון הנעצר
לדומייה
מה רע הוא
הפיוט
הנהפך לדבר של מה בכך
כשאני שואל: מדוע?
השירים המונחים על המדף
כל השירים השכובים
לחשו אליי ולא
זעו
ומי אני אשר ברגעי
חסד בודדים, אושיט
ידי
ואגע, אלטף
את אותם עוברי אורח של
שירתי
והרי, מהולדתי ידעתי;
הלוחם הוא העוצר בצד
ומתבונן
חצינגה היא אמרה לי
אני רק חצי
ואני,
אשר תמהתי זמן כה רב
על תמימותה, ידעתי
שחציה הוא
השלם שלעולם
לא אהיה |
