היה היה איש. הוא היה איש רגיל, בעל שגרה נורמאלית לכל הדעות,
היו לו חיים נורמאלים, והוא חי בעולם, קצת לא נורמאלי. זה היה
עולם שהוחלט על ידי תושביו שהוא צריך להיות מושלם. אבל הוא לא
היה מושלם. הוא היה יותר מדי טוב. לאף אחד אסור היה להתלונן,
כולם אמרו שטוב להם, לכל אחד היתה שגרה, הכול היה נורמאלי.
נורמאלי מדי. היו כל כך הרבה דברים אסורים, כמעט ולא היה חופש.
אסור היה לחשוב על דברים עצובים, כועסים, לא שגרתיים, ובטח שלא
לעשות דברים כגון אלה. כולם היו צריכים להיות שווים, כדי שלא
תהיה אפלייה. פשע לא בא בחשבון, גם צדקה לא. הכול היו אותו
דבר, בדיוק אותו דבר...

האיש עבד בדואר. הוא היה מלקק בולים. הוא תמיד לקק בולים זהים,
וזה מה שהוא עשה, כמעט כל הזמן. אותו איש היה איש טוב. הוא
ציית לחוקים. הוא מעולם לא חשב מחשבה רעה. עד שיום אחד הוא חשב
מה היה יכול להיות. הוא חשב לעצמו שאף אחד בעצם לא יודע מה הוא
חושב. אז הוא חשב. חשב שהעולם הזה רע, חשב שהשגרה הזו טיפשית,
חשב שהוא צריך חופש, חשב על דברים שונים, בלתי רגילים, על
עולמות אחרים... עד שיום אחד לאיש נמאס. המחשבות הציפו אותו.
הוא היה חייב לעשות משהו שונה. אבל הוא היה איש טוב. אז הוא
חשב שאף אחד בעצם לא יכול לומר לו מה לעשות, ולהכתיב לו אורך
חיים. אז הוא ברח. הוא עשה דברים שונים, אף פעם לא נתפס. הוא
שינה את שמו, עשה לו מראה מיוחד, בלט בכל מקום, ופשוט טייל. עד
שיום אחד הוא חשב שהוא צריך אנשים אחרים. נמאס לו מאותה שגרה
מוזרה, שכולם בה אותו דבר, והוא שונה. אז הוא החליט החלטה. הוא
שט. שט לאי מרוחק, אי רק לו. והוא בנה בו בתים, פיתח סביבה
מופלאה, בלתי שגרתית. והוא גרר אחריו את ההמון. אלפי אנשים באו
לאי המשונה הזה, שהו אין שגרה, הכול שונה, אפשר לעשות הכול.
אבל אז הכול התחיל להשתבש. הפשע החל, כולם חטאו, כי הם רצו
יותר. אז האיש חשב, והמציא חוקים. חוקים שצריך לציית להם כדי
להיות חופשיים. אבל אז בא מישהו אחר, השתלט על המקום, והכניס
את האיש לכלא. והיא ישב בכלא, הסתכל על העולם המושלם מתפרק,
רואה עולם חדש, ללא שגרה, נבנה. הוא לעולם לא יצא מחדרו הקטן.
הוא צפה בעולם מהצד. הוא ראה איך העולם החדש מתפרק מרוב רוע,
וההיסטוריה חזרה. שוב העולם היה שגרתי. אך אותו איש, בעודו
יושב בכלא, לאחר שכולם שכחו ממנו, האי הקטן שלו נהרס, וחייו
התמוטטו. והוא נזכר. נזכר שפעם הוא היה מלקק בולים פשוט, מלקק
בולים פשוט עם רעיון. רעיון של חופש, של אושר. ואז גיחך לעצמו.
הוא ידע כעת שעולם כזה לא אפשרי. אז הוא ברח. שוב. ברח לעולם
המושלם. מאז, הוא עדיין מלקק בולים. כמו פעם.