"גידי, אתה מתרחק ממני, מתפוגג ברקע, נעלם בשקע, אני לא יכולה
להיות לבד".

גידי,
כל הנסיעה הירך שלי נוגעת לא נוגעת בשלך. אתה לא מדבר, שומע
מוזיקה באוזניות. אני רוצה לישון, להניח את ראשי הכבד בשקע
שבין צווארך לכתף, לנשום את ריח האבק והדרך מגופך. אבל
מתביישת. ואולי עדיף ככה, בערות אני יכולה להביט בך מזווית
העין. אנחנו מקופלים ומתנדנדים בספסל חורק באחורה של המשאית
הצבאית של צביקה. כמו גנבים בין כל הארגזים של תפוחי העץ
הירוקים. אתה אוכל אחד, משעין ראשך על קיר הפח של המשאית,
מזמזם את המוסיקה שלך. גבוה, רגלייך ארוכות בנעלי ספורט, על
החולצה השחורה שלך רשום מטליקה, היא קצת קרועה למעלה, אתה
שזוף. כף ידך מתופפת על הג'ינס הכחול, אני רוצה לאחוז בה, לנשק
אותה. למה באתי בכלל? אתה שותק. אולי לא שמעת. רק אתמול החלטת
ורצת אליי שמח, בואי ניסע. אבל גידי, גמגמתי, אי אפשר ככה סתם.
בטח אפשר, התעקשת, ככה סתם זה הכי טוב. רציתי להגיד לא, מה
בכלל אני צריכה להזדנב אחריך לכל מקום אליו אתה הולך, אבל
לעזאזל, חייכת את החיוך שלך והאף המנומש שלך התכווץ. התיישבת
בפינה של ספסל חורק במשאית, הגיוני לשבת בפינה, יותר קיר להשען
עליו. ואיפה אני אשב? הכל ריק עם תפוחים ירוקים. אם אשב רחוק
זה יהיה טיפשי, אם אשב קרוב ארצה לגעת, ובכל זאת יושבת צמוד,
חם, מזיע. אני מקופלת, מתנדנדת, הירך שלי נוגעת לא נוגעת בשלך.
גידי, אל תשתוק עכשיו עם המוסיקה שלך, אני נורא צריכה שתדבר.

צביקה עוצר לשתות קפה בתחנת דלק. אתה אוהב ריח של דלק. דלת הפח
עושה רעש גדול. אור. אתה לא עוזר לי לרדת, אין לך נימוסים.
אפילו לא מסתכל אחורה. אתה קונה לך ארטיק מצופה שוקו בננה.
רוצה קצת? שואל ומלקק. אני מושכת בכתפיים, למה באתי בכלל.
צביקה מתעכב, פגש חבר מהמילואים. אני לוקחת ביס בכל זאת, זה קר
בשיניים, אתה מסביר לי משהו על משאיות ולא מסתכל עליי. אני
רוצה כבר לחזור לספסל, ומה אם עכשיו אתיישב קצת אחרת והירך שלי
לא תיגע עוד בשלך? אני כוססת ציפורניים, ואיך נישן בלילה? אני
לא יכולה להיות לבד. אתה מבטיח שנאכל בערב באיזה מקום פנקייק,
אני אוכל להזמין פנקייק עם קצפת, אתה זוכר שאני אוהבת קצפת.
אתה מסיים את הארטיק ולועס את המקל. אל תדאגי, נעשה כיף חיים,
אתה טופח לי על הגב. אני מחייכת, מה הטעם, אתה בכלל לא מסתכל
לי בפנים. אולי בגלל זה אתה אף פעם לא שם לב. מה יהיה הסוף?

שוב מקופלים ומתנדנדים בספסל חורק באחורה של המשאית הצבאית של
צביקה, כמו גנבים. אתה שומע מוזיקה באוזניות, אם לפחות תשים
חזק יותר שגם אני אוכל לשמוע. גידי, אני פותחת בשיחה, היית
מעדיף שלא אבוא? אתה מושך אחורה את אחת האוזניות, מה? לא חשוב,
מתחרטת, בולעת את הרוק. מה קרה? אתה שואל. לא חשוב, נושכת
שפתיים, מתרחקת מעט מהירך שלך, שלא תרגיש את הרעד שבגוף. את
מתחרטת שבאת? מביט בי. אולי היית צריך, היית צריך ליסוע לבד,
מגמגמת. מצחיקה, אני רציתי שתבואי, אני הזמנתי אותך. נכון,
משתתקת. אתה שולח את כף ידך אל הכתף החשופה שלי, המגע שלך חם,
משכר, אני נזכרת עד כמה אני אוהבת אותך. תשאיר אותה שם, גידי,
מתחננת בלי מילים, היא נעימה לי, בבקשה אל תזיז אותה. אבל אתה
מזיז. עוד מעט תחזיר את האוזניה למקום ותתרחק ממני שוב.

צביקה מוריד אותנו קרוב לים, אפשר להריח. יש מקום של פנקייקים
בטיילת ואיזו אכסנייה זולה רחוב אחד מכאן. כבר החשיך. אתה רוצה
לרוץ לים, אני רוצה פנקייק, הבטן שלי כבר מקרקרת. אתה חולץ
נעליים ורגלייך שוקעות בחול הצהוב. רץ עם תרמיל כבד ולא מביט
אחורה, נעלם באופק. גי-די! אני צועקת פתאום, המחשבה שתעלם
מבהילה אותי. אני רצה אחריך, נופלת, וכל המלוח של החול נכנס לי
לפה.

במקום של הפנקייקים ריק וחם, אולי כאן נוכל לדבר. אתה מתיישב
ליד החלון, ואני מזדנבת אחרייך, מתיישבת מולך, כולם יכולים
לראות במבט אחד. המלצרית מאוד יפה, דקה ושחומה, אתה מרים אליה
את עינייך במבט המנומש שלך. מה את ממליצה? היא מחייכת, אולי
אפילו מסמיקה. הכל טעים, היא צוחקת והעגילים הגדולים שלה
מרשרשים, אני אוהבת את הפנקייק עם פירות היער. אחד כזה, אתה
נחרץ. ואת? שואלת. אני מתבלבלת לרגע, אני לא אקח עם קצפת, אם
אתה אוהב בחורות דקות כמוהה, קצפת לא תעשה לי טוב. מרפרפת שוב
על התפריט, לא מצליחה להחליט, האותיות מתבלגנות. עם תפוח עץ
וקינמון, מחליטה בסוף. כל היום היו לך תפוחי עץ, אתה צוחק, היא
מתרחקת. ופחית קולה! אתה צועק אחריה. אפילו לא שואל אותי. היא
מסתובבת, מגניבה לך מבט סודי, כאילו אני לא רואה, ומי אני
בכלל, בטח לא החברה שלו, אני לא יפה מספיק ולא דקה מספיק ולא
שנונה מספיק. היא חוזרת עם פחית קולה, מסדרת לנו את הסכו"ם.
אני באמת באמת רעבה. תודה, אה... אתה יורה חיצים. קרן, ממהרת
להשלים אותך. קרן, אתה חוזר על שמה, מגלגל אותו בפיך, מתאים
לך. את השם שלי אתה כמעט אף פעם לא אומר. היא מביאה את
הפנקייקים, שלך נראה יותר טעים. הייתי צריכה להזמין עם קצפת.
מה קצפת תשנה כאן, זה גם ככה הרבה יותר קלוריות ממה שאני
צריכה. קרן, אולי תשבי איתנו? מציע. היא צוחקת, צחוק מתנגן כמו
החישוקים על אוזנייה, אני לא יכולה. אבל אין פה אנשים,  מנסה
לשכנע, תגידי שאני חבר שלא ראית הרבה שנים. אני בכלל לא מכירה
אותך, עדיין צוחקת, השיניים שלה לבנות. אתה קם מהכיסא, שולח את
ידך, לוחץ לידה הדקה, נעים מאוד, אני גידי, בן שמונה עשרה,
קיבוצניק. והיא? שואלת, אחותך? כבר סיימתי יותר מחצי מהפנקייק,
אתה כמעט לא התחלת את שלך. אה, לא, חברה מהקיבוץ. איש אחד יוצא
מהמטבח עם סינר גדול, אתה קורא בקול רם- קרן, כמה זמן לא
נפגשנו, איפה היית כל הזמן הזה? מחבק אותה, פניה מופתעות. האיש
הגדול עושה לה סימן עם הראש, היא יושבת איתנו.

כבר סיימתי את הפנקייק, אתם מדברים ביניכם, מה אני עושה פה
בכלל. גידי, אתה מתעלם ממני. אני מנסה להיות אטומה לשיחה,
מזמזמת מטליקה בראש, משחקת ברוטב שבצלחת. את רוצה עוד? היא
שואלת פתאום. חץ ישר ללב, כל כך ברור לה שבחורה לא דקה כמוני
תרצה עוד. לא... מה פתאום... מגמגמת, ואז נשברת- פנקייק עם
הרבה קצפת, בבקשה. היא נראית מזועזעת, איך בחורה מרשה לעצמה
לאכול כל כך הרבה. אתה קורץ לי. שלא תחשוב בכלל, גידי, שעשיתי
את זה כדי שנשאר פה עוד, לא מעניינת אותי הבחורה הזו שלך וחיי
האהבה שלך. אתם מדברים על ים וצלילה וטיולי ג'יפים. אני טובעת
בהר הקצפת שלי, אוכלת לאט לאט, שלא יגמר לעולם. כבר סיימתי
פנקייק שני והר של קצפת, אני כבדה ועייפה, לא הייתי צריכה לבוא
איתך בכלל. נכנסים אבא ושני ילדים, היא קמה. אתה חופר בתיק
הגדול שלך, מוציא עט ורושם על מפית נייר, אני מנסה לא להציץ,
אבל לא מסוגלת- מספר טלפון בלי מילים, אתה לא איש של מילים,
גידי. אתה לא מבין כלום, גידי. תראה אותי, גידי. חושבת וחולמת
רק אותך. אם אהיה חזקה מספיק אחזור מחר הביתה, גידי, זה המסע
שלך.