ואיך הידיים שלך, רפויות לצד גופך, כדי שלא ישרוף
מוצמדות לגופך, מגנה על הצלקות שיש שם
בפחד אמיתי
כשאת חושבת שמישהו בא לגעת, את משפילה את עינייך
מחייכת חיוך מבוייש, ומרגישה
פגומה
מתרחקת בצעדים מהירים, ומשלבת את ידייך אחת בשנייה
כדי שלא יוכלו להפריד אותן ממך לעולם
אבל מוזר, כמה שלא תחזיקי אותן חזק (במקומות שאין בהן פצע
שעלול לשרוף)
וכמה שלא החזקת את זו שלקחו ממך,
אין לך שליטה על שום-דבר.

יש לך בעיניים עייפות יפה כזאת, שאומרים לך שהיא מתאימה לך
אבל פעם, כשהעזת להסתכל על תמונות מימים עברו
ראית עד כמה העיניים שלך נצצו, ולא מדמעות מאובנות
ובחושך, זהרת.
עכשיו לא רואים אותך,
גם לא באור יום. גם לא כשאת קרובה.

ואנשים שלוחשים לך באוזן שהם יחבקו אותך,
ואחר-כך הם נאלמים דום, מוציאים מילה אחת
וכששואלים, את לא נמצאת, זו לא את.
זו אף-פעם לא את.

הבדידות שלך, מנשימה אותך כשאת בורחת,
ממחוייבות, ממסגרות, מחיבוקים ובעצם
גומרת אותך.

30.4.2004