(הגיע הזמן לטקסט חדש, לא? :) )


מעייני אומרת שהיא מתגעגעת אלייך רק בחורף, זה קצת מוזר כי
בכלל היה קיץ אז...
אבל אני מבינה אותה, הגשם המלוכלך הזה ששוטף את הרחובות חודר
לעצמות ומתמוסס בתוך הבטן. אז, גם אני בוכה בלילות.
אני זוכרת שפעם כשדיברנו על חיילים ומלחמות, צחקת והבטחת לי
שעד שאני אגדל תדאג שלא יהיה צבא. והנה אני, כמעט חצי שנה על
מדים ירוקים, בדיוק איפה שאתה היית, אותו מוצב, שומרת על
הממשיכים שלך מלמעלה, כמו שאתה שומר עליי, כמו שעלייך לא
הצלחתי לשמור. כבר כמה חודשים אני מנסה לבנות קולאז' של תמונות
שלך, אני ואמא מצאנו ארגז ישן בעליית הגג מלא תמונות שלך בתור
ילד, תלתלים זהובים על מצח שזוף, גבר צעיר מוקף ידידות, היית
כל-כך יפה, כל-כך הרבה חברות שלי היו דלוקות עלייך. מעייני
אומרת לפעמים כשאנחנו מדברות, שהלוואי הייתי יודעת כמה היא
מרגישה בת מזל שדווקא איתה היית, כמה ברת מזל היא מרגישה כשהיא
יודעת שהיא זאת שחיכתה לך בלילות ושאליה חזרת.

יותם אמר לי פעם ש... "הכל חרא אירוני." שכבנו בים על הגב,
העשן של הנרגילה עפף אותנו, הוא חייך חיוך מזלזל לשמיים ושאף
עוד טיפה הזיות...
לפעמים אני כבר לא מבינה כלום, חללים מתים בלבבות שבורים,
הייתי אז ילדה קטנה, בת 16, סיימתי בגרות בלשון, יום חמישי,
נסענו לים... אני, מעיין ושני. פרשנו מגבות על החוף, הפעלנו
טייפ קטן, משקפי שמש, ביקיני חדש. מעיין צחקה שהריח של הקיץ
מזכיר לה תותים עם קצפת ושהיא רק מחכה שתבוא כבר בערב לשבת
ותלכו לקטוף תותים בשדה ליד המושב של סבא שלה. נרדמנו בשמש,
הפלאפונים היו על שקט בתוך התיקים, כשהתעוררנו כבר התחיל
להחשיך, השמיים רתחו, רוח זועמת הסתובבה בחוסר מנוחה והעיפה
חול לכל עבר, מעיין אמרה שאמא שלי התקשרה, אבל לא התחשק לי
להרים צלצול... פשוט לקחנו אוטובוס חזרה הביתה, כל-כך קיווינו
שתהיה שם ונתיישב בחצר מאחורי הבית, אתה ביני לבין מעיין ותספר
לנו על גיבורים, על האחים שלך, עם הניצוץ הזה שהיה לך בעיניים
כשרק היית מזכיר שם של לוחם.

בסוף יוני, אמא מוציאה את כל המדים הישנים שלך מהארון, תולה על
החבל ומשאירה אותם שם כמה ימים עד שהיא מתאפסת ומבינה שגם הפעם
לא תבוא, תוריד אותם ותכניס לתיק הגדול. אז, היא מקפלת חזרה
ודוחפת עמוק עמוק בתוך הארון. לפעמים בא לי להחביא אותם,
לפעמים בא לי להתחבא.

הכל חזר לשגרה אבל הקרע הזה של הלב המדמם מפלח את האוויר
בארוחות ליל שישי, יש דברים שלא נפתרים לעולם, בטח שלא נעלמים.
כמו הריח על החולצת קורס שהשארת בטעות אצל מעיין בשבת האחרונה
שהיית בבית והיא נתנה לי ישר אחרי ההלוויה ואמרה: "נוני, זה
כדי שלא כל-כך תתגעגעי." היא הייתה האחרונה שקראה לי ככה.

עידו, השם שלך מהדהד בחללים הגדולים והמתים של המציאות, אתה
תמיד חי שם, אני תמיד יושבת בחושך החלול וכאילו שומעת אותך,
כאילו נוגעת בך... אתה יודע שבהלוויה לא בכיתי?
רק אחר-כך כשיותם לקח אותי לים והדליק נרגילה. שכבתי על הגב על
החול והדמעות שלי חלחלו במקום הזה שהיה כמו קדוש עבורנו, החוף
הזה שהיינו יורדים אליו כל יום כמעט בקיץ,אותה פינה, אותו סלע
בצד, רק התמימות הלכה והתנדפה.
בשלב מסויים התיישבתי ויותם חיבק אותי, כל-כך בכיתי עידו,
לחשתי לו באוזן ש: "כולם שקרנים." והוא רק ליטף לי את השיער,
ידעתי שהוא יודע, ידעתי שכולם שקרנים, ידעתי שמצרפי, לוקץ,
בדישי ושוקרון לא יהיו מסוגלים להסתכל לי בעיניים מהצד שני של
הקבר. כל-כך שנאתי אותם, את החיילים שלך שרק לפני שלושה שבועות
ישבו אצלנו בחצר ליד המנגל. "מפקד ואח" הם אמרו לאמא... כל-כך
רציתי לצעוק להם: "איך נתתם לאח שלכם למות?!" אבל ידעתי
שבעצם... כל אחד מהם היה מתחלף איתך בשנייה אז פשוט ניגשתי,
חיבקתי כל אחד מהם ועזבתי את בית הקברות.

אני לא מבינה את מעיין, אתה יודע, כבר ארבע שנים והילדה שלך
שהיית איתה שנתיים, לא מצאה את המיקום הנכון. אנחנו מדברות די
הרבה, יש לה איזה חבר, סטודנט לפסיכולוגיה שגר ברמת השרון, די
אירוני שאפילו הוא לא יכול לעזור לה. כשראיתי אותם ביחד, הם
נראו לי די מאושרים.
אותו יום, חמישי ההוא, נכנסנו הביתה והדממה הזאת, שאף פעם לא
התנדפה, כירסמה בי. אמא ישבה בסלון מחזיקה את הראש, אבא דיבר
עם כמה אנשים בחדר העבודה, לוחש-צועק... איתמרי ישב על השטיח.
בחיים אני לא אשכח את המראה הזה, איתמר על השטיח משחק בחיילי
צעצוע: "בום בום בום בום." ומעיין פונה לאמא ושואלת: "מתי עידו
אמור להגיע?" ואמא, עייפה ויפה, שבורה, הרימה את הראש, הסתכלה
לי בעיניים ואמרה בקול כל-כך ברור ושלם: "הוא לא."
אותו רגע עידו, המציאות נסדקה לשניים.

אני מתגעגעת אלייך, אח שלי, פה, על הקבר הזה שלך, על המצבה
הזאת שעומדת בדיוק כבר ארבע שנים תמימות אני זועקת געגוע,
כל-כך רוצה שתחזור ונשב ונדבר על העולם ואני אספר לך על הסרט
המפגר שאני ויותם ראינו בשבת ואתה תזרוק עליי כרית ותצחק שאני
"כזאת בת 16 מאוהבת." ואני אענה לך שגם חברה שלך.

עוד שלושה חודשים אני אהיה בת עשרים, כמוך, לפעמים אני רוצה
להגיע לשם ולעצור, לצעוק לאלוהים שאם כאן ועכשיו הוא לא מחזיר
אותך אני לא רוצה לעבור את הרגע, לפעמים בלילה כל-כך לא בא לי
לנשום.

איתמרי ניגש אליי לפני יומיים, הילד כבר בן 7, כל הזמן רוצה
סיפורים על האח שלא יחזור. הוא התפרץ לי לחדר, ישבתי על המיטה,
"נועה תראי!" תמונה ישנה... אני, אתה, יותם, מעייני, איתמר על
הברכיים שלך והגדוד שכל-כך אהבת. תמונה דהויה במוצב לבנוני
ביום הולדת העשרים שלך חודש וחצי לפני...
שמתי את זה באמצע הקולאז' ותליתי על הקיר במגורים במוצב.

עידו, בלילה מנחמת אותי העובדה שבבוקר תחייך אליי כשאני פוקחת
עיניים ואני אקום, אלבש את המדים האלה ואגן על מה שלך היה
כל-כך חשוב לשמור.

אח יקר, אני מתגעגעת, רוצה רק עוד חיבוק אחרון, מילה, חיוך...
בבקשה תחזור.




27-28.4.04