יום קר ומנוכר, הכי יפה שיכול להיות, תענוג אני אומר.
ברדיו משמיעים לינקין פארק ואני מגרד בביצים...
דני נסע לגרמניה לחודש עבודה ואנחנו תקועים פה לבד, הטלפון
מצלצל.
"מרק, תעזור לי, קר לי", הוא לוחש ואני מצטמרר. ככה זה לא היה
צריך להיגמר, לא במילים האלה, לא בגרמניה, ולא בלעדי.
ההכנות היו לא קשות פיזית אבל לא הפסקנו לרצות למות, שעות של
עבודה בשביל איזה משהו קטן ולא עקרוני למי שלא מאמין,
הלוויה...
הרב איחר, המוני הקהל בוכיים תחת כיפת השמים, מעילים וצעיפים
התנוססו למרחק, כנראה יום בלי הרבה מתים אז לא היה קושי למצוא
את כולם אני טוען, כי אני תמיד פאסימי בצורה מצחיקה.
איכשהו אני מצליח לראות רק את מה שחרא, ועוד לצחוק על זה...
כמו בפולין בכיתה יא' כשהלכנו בשוק ובאו אלינו ניאו-נאצים
בצרחות, אבל בסוף הציעו לנו שתיה בחינם, אני ראיתי את זה כאיום
- שתיה חינם?!
בטוח יש איזה מלכודת, אני אומר, ודני כבר בשלוקים של לפני
ההקאה.
ואני, בשלי, נקרע מצחוק מזה שדני הולך למות, אבל מתחרט
היום...
לעומת זאת, דני היה מהאנשים האלה, שצריך להכיר כדי לאהוב.
הוא היה ביקורתי, ציני, נעול על מטרות דביליות ועם הומור די
רדוד לאוזן שלא מכירה אותו.
הוא נפטר ב-17 לדצמבר. עשר דקות פני חצות, הרופא אמר.
סיוט, אני אומר לכם, להביא גופה מגרמניה, הם גם ככה חארות, אז
עוד בעיניני יהודים זה בעיה למי שאין לו כסף לשוחד, ולנו
אין...
על הבית שלו שם היה שלג לבן ויפה, כמעט מנצנץ מבעד לעיניים,
כמו החלומות שלו, מה עבר לו בראש אני לא מבין, לפתוח חנות של
תמונות מתקופת המלחמה...
אני נזכר בתמונה של סבי וסבתי זכרונם לברכה, מהמלחמה,
בפרטיזנים.
איש קשוח בלי הבעות פנים, רק מבט חודר שאפשר להבין היה לסבא
שלי, ולפעמים גם לדני, מעין מבט של חוסר אונים שלא רוצים
להראות, אבל באותו מבט גם גאווה ואומץ, וכן יכולת, בעיניים
כחולות ירוקות...
הפעם היחידה שדני ואני הרבצנו אחד לשני הייתה בטיסה חזרה.
גם אני שתיתי ותפסו אותנו ערומים בכיכר המרכזית של קרקרוב
בפולין.
הטיסו אותנו לילה אחרי לארץ. ולא היה לנו מה להגיד להורים, אז
פוצצנו אחד את השני במכות ואמרנו שנאצים הרביצו לנו...
כדי לא לספר את האמת, שדני ואני פשוט דפקטים.
אבל דני התבגר מאז, ואני לא...