בתוך החושך נעה נקודה של אור.
הנקודה מסתובבת לה בחוסר כיוון מוגדר בתוך הריק, יוצרת אשליה
של צורות נהדרות, שמיניות, משולשים, ריבועים, עיגולים שאינם
נסגרים אף פעם. אפשר להושיט את היד, לכוון את האצבעות בכוח
המחשבה כך שתהיינה מתואמות עם תנועתה האקראית של הנקודה,
ולבסוף יגעו בה בעווית אחת מהירה של היד. אז יהיה אפשר להיווכח
אם הנקודה נעה מעצמה או נמשכת אחרי משהו.
אז ייפתרו השאלות...
בבת אחת נתעורר גופו של עוז מהחלום בו היה שקוע. בפיו היה טעם
תפל, כשל פרי בוסר ששלמותו נפגמה על ידי שיניים תאוותניות מדי.

"מה זה היה?" הוא ניסה להיזכר, מטושטש מן החזרה למציאות.
"נקודה של אור... כמו פנס בודד של מגדלור..." הוא הרגיש שצלמית
האור בעיני רוחו מתעמעמת והולכת, וניסה לשווא להיאחז ברסיסים
שנשארו, מתענג על שאריות אחרונות של שינה חסרת מודעות, של ציפה
בכלום.
"תכננתי לעשות משהו... מה זה היה, לעזאזל?" איימה מחשבה אמיתית
לנער אותו בחזרה אל ההתנהלות השגרתית של הדברים. הוא ניגש אל
המטבח, חושיו עדיין מתעוררים בזה אחר זה, כצוות של עובדים
מסורים, שנהנים יתר על המידה מהפסקה קצרה בעבודה. הכין לעצמו
קפה, חש באוטומטיות של הפעולות שלו וחשב שבעצם אינו נבדל
ממכונה. הוא נבנה בתקופת ייצור של חיים, בבית חרושת ענק ועמוס
עבודה, כל פרט מפרטיו הטכניים - מלאכת מחשבת ואומנות, מיטב
הידע המודרני, שנצבר במשך דורות של מוצרים שקדמו לו. הוא השבחה
של הדורות הקודמים. מיועד לייצר קפה בצורה טובה יותר, מהר וחזק
יותר. דרוש שיפוץ רק כל עשרת אלפים כוסות.
משהו מטריד בהשבחה הזו, משהו הולך לאיבוד. האותנטיות של המוצר,
התום שלו. מרוב שכלול, המכונה מוטרדת מדי מעצם היותה מכונה, מן
האוטומטיות של פעולותיה המתקתקות, מן ההתקיימות הנבוכה שלה
בעולם. ואף על פי כן, כפי שעולה השמש במזרח ואינה יכולה שלא
להמשיך למרות היותה צהובה מן התהייה ומיוזעת מן המאמץ, המכונה
המתוסכלת אינה יכולה אלא לחזור על פעולותיה, שוב ושוב, הלוך
וחזור.
כעת הוא כבר חש שהוא מתעורר. מבחוץ שמע את הרכבים המחליקים על
כביש הסאטן הרטוב, שנענש בשתיקה על ידי ממטרים נמרצים שעה קלה
קודם לכן. "כדאי שאלבש משהו חם. אין לי זמן להתקרר", חשב
לעצמו, והבין שחזר סופית לתמונת העירות.
הקפה גלש במורד הגרון היבש וריככו בעדינות של תרופה מנחמת.
עיניו של עוז צרבו קלות והוא עפעף פעם ועוד פעם, בוהה בנקודה
שאינה קיימת בחלל. פניה של לאה החלו להתהוות מול עיניו, ככתם
דיו כחול חיוור הנספג ומתגלה מבעד לפיסת בד שהונחה עליו.
"עכשיו אני נזכר. הנכדה של לאה".
בחוץ התגלגלו רעמים, ועוז נזכר בתסכיות הרדיו שהיה מקשיב להן
בילדותו. האדם שכתב וגם שידר אותן (רחמים ניסן היה שמו?) מאוד
השתדל ליצור אווירה אמיתית, שתתעלה מעבר למגבלות גלי האתר
והיעדר הגירוי הויזואלי. באחת התסכיות, שלושה ילדים סקרנים
(חטטנים, חשב כעת עוז במבט "מבוגר" לאחור), סבבו כמה ימים סביב
ביתו של זקן מתבודד אחד, שגר בקצה העיירה שלהם. הם מאוד רצו
לדעת מה קורה בבית, והאגדות-מתוך-בורות שנרקמו בעיירה סביב
התבודדותו של הזקן רק ליבו את אש הסקרנות הילדותית שלהם. עוז
נזכר איך בפרק השיא השקיע אותו תסכיתאי אומלל את מלוא מרצו
בכדי ליצור אווירת פחד של ליל סערה, בו מתגנבים הילדים לתוך
הבית סופסוף ומגלים שם... "מה זה היה?" עוז לא הצליח להיזכר,
בראשו הדהדו רק הרעמים הצורמים של התסכיתאי. אפשר היה ממש
לדמיין אותו מתרוצץ בין פעמונים, משרוקיות וחתיכות של פח, מזיע
ומתנשף, מקדיש לכל קטע בתסכית את הרעש המתאים לו, במסירות של
אב המגדל את ילדיו אך בסופו של דבר חייב לשחררם אל העולם.
עוז ניער את הזיכרון בחזרה אל הצדפה בה היה שמור, ושלח יד אל
כיס המעיל שלו, שהיה תלוי על משענת הכיסא, עדיין לח מממטרי
הבוקר. היד חזרה והגישה לו פיסת נייר מקומטת. הוא פתח את
הנייר, ועבר בעיניו על מספר הטלפון שהיה רשום עליו בכתב רועד.
"אפס ארבע... שש חמש שתיים... שלוש שלוש שתיים שבע... או אולי
זה תשע בסוף? אור דניאל..." הוא מלמל לעצמו, תוך הרמת השפופרת.
החל לחייג, מנסה לגרום לעצמו להיות בטוח יותר במספר שרשמה לו
לאה. השפופרת לחשה אל אוזנו צלילים עדינים של חיוג, הפסקה קלה,
צלצול אחד, צלצול נוסף. עוז ניסה לדמיין איך נראית האישה שמעבר
לקו. צלצול שלישי. "מעניין אם היא דומה ללאה?" עברה מחשבה
מהירה בין הצלצולים. צלצול רביעי. עוז הביט בשעון הכסוף הגדול
שעל קיר המטבח. שני המחוגים נחו זה על זה ונראו כיחידה אחת,
כאילו ניתק המנגנון והם נשארו תלויים, רפויים, חסרי יכולת
להמשיך את סיבובם. "כבר שש וחצי... אולי היא..."
"אהלן! הגעתם למזכיר שלי, וזה אומר שאני לא נמצאת... דברו אחרי
הביפ!" קטע קול נשי רך את הרהוריו באבחה עליזה. עוז עצר לרגע
את נשימתו, מופתע, מקווה שהביפ ישתהה עוד קצת בכדי שיוכל לחשוב
על הדברים הנכונים לומר למכשיר.
"אהה... שלום... אור... מדבר עוז... עוז לוי... אני מתקשר
בעניין סבתא שלך... אני שכן שלה, והיא ביקשה ממני לדבר איתך...
היא מאושפזת בבית חולים... באיכילוב... זאת אומרת, היא בסדר,
אין מה לדאוג! אבל... בכל מקרה, תחזרי אליי בבקשה כשתשמעי את
ההודעה. אני בטלפון אפס חמש ארבע, שמונה שמונה חמש שתיים שש
שלוש". לחיצת כפתור, ניתוק.
עוז הניח את השפופרת במקומה, והעביר ידו על המעיל. מבעד לבד
הרך, שריחו הרטוב צף לו כהילה סביב למעיל, הוא חש במשענת העץ
הנוקשה, מתנגדת אך נכנעת לחיבוקו הכבד של המעיל.
"טוב, לא משנה", חשב. הוא חזר אל חדר השינה, נעל את נעליו, יצא
מן הדירה ונפלט אל הרחוב ההומה, כיובל הנשפך אל תוך נהר. תחושה
מוזרה אפפה אותו, מין פחד מדבר לא ידוע, כאילו בעוד רגע יתרחש
מאורע שיטרוף את הקלפים של תודעתו, יאחז בו ויסחרר אותו. הוא
החל לפסוע במעלה הרחוב, חש אדים שטעמם מוזר, עולים ומטפסים
מבטנו, דרך החזה ואל הגרון, מחישים את נשימותיו ואת צעדיו.
"תתמקד... מה קורה לך?" גער בעצמו. "אז מה הייתי צריך לעשות?
אה... לקנות אבקת כביסה", החזירה אותו מחשבה יומיומית אל שיגרת
הערב שנפרש וכיסה את הרחוב. "אוי... והבטחתי ללאה שאקפוץ..."
הוא האיץ עצמו בכיוון הסופרמרקט, גולש על שלוליות טריות. כאשר
הגיע לשם קידמו את פניו בברכה הדלתות האוטומטיות, נפתחות מיד
כמו דואגות שלא לעכבו. הוא ניגש ובחר את אבקת הכביסה הרגילה
שלו. "מבצעים לא יפתו אותך, הא?" חשב לעצמו, "חוזר אל הדברים
המוכרים כמו אל חברים ותיקים". הרהר בכך עוד כמה שניות, והגיע
למסקנה שהוא אדם מאוד מאוד צפוי, אפילו משעמם לפעמים. ובכל
זאת... לעתים הרגיש משהו שהיה ההיפך הגמור לצפיות הזו, ליציבות
הזו. מין גאות שעלתה בו מפעם לפעם, חסרת צורה, גבולות, סיבות
או שאיפות, אך מלאה בצבעים. בדרכו אל הקופה שלף צנצנת סוכריות
מהמדף. "אני מקווה שהיא תאהב את זה..." הרהר תוך סקירת
הסוכריות הצבעוניות. "אני מקווה שהיא בכלל יכולה לאכול אותן.
נו מילא, גם ככה כשמקבלים מתנה ממישהו זה בדרך כלל משהו שאותו
אדם בחר כי זה מצא חן בעיניו... מי שמביא מתנה נוטה לשכוח
שמישהו אחר גם יקבל אותה... היא בטח רגילה לכל מיני מתנות
שנשארות בסוף על השולחן. במקרה של הסוכריות, מקסימום, היא תחלק
לאנשים אם לא תרצה בעצמה". כשהרים את עיניו, הבחין באביתר,
עומד בתור לקופה. "לא משתנה הבנאדם, מאז התיכון אותו דבר. יא
אללה", חשב. "נשאר אותו ילד בועה", נזכר בכינוי שדבק באביתר,
פחות או יותר מאז היסודי, והתמונה הראשונה שעלתה במוחו הייתה
של הכריכים שאביתר היה מביא לביה"ס, עטופים תמיד בשלוש שקיות
ירוקות. הוא נזכר איך בכל הטיולים השנתיים היה "ילד הבועה"
מתיישב בקידמת האוטובוס. כששאלו אותו פעם אחת איך זה שתמיד הוא
יושב שם, הוא השיב בשיא הרצינות, "כי אימא שלי אמרה לי שהעשן
של האגזוז נכנס דרך החלונות, ועדיף לשבת מקדימה". עוז עדיין
זוכר את פרצי הצחוק שהתגלגלו באוטובוס. הסיפור הזה הפך לבדיחה
החוזרת של אותו טיול, שינה גרסאות והתנפח בצורה לא
פרופורציונלית, חזר ועלה עוד שנים לאחר מכן. "ילדים יכולים
להיות אכזריים... זה נכון. בעצם, די תמונת ראי מוקטנת של
מבוגרים, לא? פוחדים מכל דבר שנראה מוזר או שונה. כמובן עד
שחמישה אנשים ומעלה מחליטים שיש בדבר הזה משהו... ואז זה כבר
'אופנה' ", חשב לעצמו. לא היה לו ממש חשק לפגוש את אביתר כרגע.
"נכון שהוא מסכן..." חלפה במוחו תמונה של אימו של אביתר, יוצאת
מביתם בליווי בעלה, בדרך ל"אברבנאל", עיניה קרועות לרווחה
בתהייה מטורפת. "אבל כל פעם שאני רואה אותו הוא נותן לי איזו
עצה סטרילית מלחיצה". הוא ניסה לדחוף את פרצופו לתוך מקרר
הקפואים, כמי שמשווה בין סוגי הגזר הגמדי הקפוא, אבל... "היי!
עוז!... מה העניינים?" איתר אותו המכ"ם של אביתר. "שיט... אין
לאן לברוח", מלמל לעצמו. התקרב אל הקופה תוך שהוא משפשף את אפו
הקר. "אהלן, אביתר! מה העניינים? וואללה לא זיהיתי! מזמן לא
ראיתי אותך, השתנית!" זרק אל אביתר שורה של נימוסיות אנושית
מחוייבת, תוך לחיצת ידו. הוא מיד חש את חוסר הנוחות של "ילד
הבועה", שהפך בינתיים ל"מבוגר בועה", מהחלפת הבקטריות ההדדית,
אך הוסיף והאריך את לחיצת היד. "אני יכול להיות ממש מניאק
לפעמים..." עמדה מחשבה בראשו, מאחורי החיוך שלו.
- "מה קורה איתך? עדיין גר פה בסביבה?" הצליח אביתר להחזיר את
מבטו מידו אל עוז.
- "כן... כן, אני עוד פה... ואתה?"
- "אני? לא, כבר מזמן לא, פשוט חזרתי לסדר פה כמה דברים.
עזבתי... היה לי קשה פה. אתה יודע שלגור באזור הזה זה נזק
מצטבר? באמת! גם העשן של התנועה, גם הרעש שהוא מעל המותר...
קראתי מחקרים של המשרד לאיכות הסביבה. כדאי לך לחשוב גם כן
לעבור מפה", השיב אביתר בדאגה אמיתית.
- "כן, אתה צודק, זה באמת אזור מסוכן. אפילו עכשיו שאנחנו
עומדים פה הכל מלא פיח מסביב... אתה יודע מה? יש פה גם צפיפות
של אנשים... תחשוב על החיידקים! ואוו, בנאדם, אולי אני באמת
צריך לחשוב על מקום אחר לגור בו..." השיב עוז, פניו לובשים
ארשת דרמטית ומהורהרת. לפני שאביתר הספיק להוציא מילה מפיו,
עוז כבר ניצב מול הקופאית, שילם ויצא כשהוא זורק בחיוך,
"יאללה, ביי אביתר! אני חייב לרוץ!" ממרחק העיף מבט אחורה,
והספיק לראות את אביתר ממהר החוצה מהסופרמרקט, פניו חיוורים
משהו.
רוח קרירה החלה לנשוב, ועוז סגר את מעילו על הצמרמורת שעברה
בגופו. ראה את אורות בית החולים וכיוון עצמו אליהם. הגיע אל
שער הכניסה, והמתין עד שהמאבטח, בחור צעיר במעיל שחור שעליו
כתוב בצהוב "הסיירת - שירותי אבטחה", יבדוק אותו.
- "יש עליך נשק?", פנה אליו המאבטח בקול מסויג, חשדני.
- "כן, יש עליי חגורת חומר נפץ צה"לי תקני. אני צריך להפקיד את
זה פה?" השיב והצביע על הבוטקה של המאבטח.
המאבטח הרים את עיניו ועיקם גבה. עוז המשיך לכיוון המחלקה בה
שכבה לאה, דרך השבילים המטופחים ושופעי הצמחייה. הוא הגיע אל
דלת המחלקה. שני קשישים ישבו ליד הכניסה בחלוקים כחולים שעליהם
הסמל של "שירותי בריאות כללית". שניהם נראו כמי שמצפים למשהו
או למישהו שייכנס מבעד לדלת. "איזה חדר זה היה?" ניסה עוז
להיזכר, "מאתיים ושש או מאתיים ושבע?" הגיע אל פתח חדר 206,
הציץ פנימה וראה את נעלי הבית המרופטות של לאה מונחות לרגלי
אחת המיטות. נכנס, ומבעד לוילונות ההפרדה החל לראות את רגליה
הרזות של לאה, אשר הייתה שכובה על המיטה. הוא ראה גם גב של
מישהי, בלתי מוכרת לו. בתוך אד המלמולים שצף מעל החדר שמע את
לאה מדברת עם האישה שלידה. הוא התקרב. כאשר הבחינה בו לאה,
הפנתה אליו את מבטה. "עוז! חמוד, הגעת! איזה ילד טוב!" אמרה
בחיוך עייף. "אור, הנה הוא... הבחור הנחמד שסיפרתי לך עליו..."
הפסיקה פתאום והשתעלה שיעול מצפצף. האישה הצעירה הגישה לה כוס
מים, וסובבה ראשה אל עוז. כאשר הביטה בעיניו חש מין זרם חם
עובר בגופו.
- "היי, אני אור, נעים מאוד!" אמרה בחיוך אמיתי. "הבנתי שסבתא
שלי ביקשה ממך להודיע לי שהיא פה... ממש במקרה חיפשתי אותה,
וכשלא ענתה התקשרתי לחברה שלה, היא כבר סיפרה לי".
- "אה... כן... השארתי לך הודעה..." יצאה התגובה מפיו, בעוד
עיניו עוברות משיער הערמון המבריק של אור אל הברק המחוצף
שבעיניה.
- "שמע, זה יפה מצידך שאתה עוזר לה ככה. היום חבר'ה צעירים...
זה לא ממש בראש שלהם, אתה יודע", המשיכה אור.
- "כן, הוא ילד טוב", אמרה לאה בקול מאומץ, תוך שהיא נעה
באיטיות כדי להיחלץ מתנוחה בה התקבע גופה. "הוא לא בחור
רגיל... מיד כשדיברתי איתו בפעם הראשונה הרגשתי שיש בו משהו...
משהו מבוגר..."  
"שעות הביקור הסתיימו! אני מבקשת לצאת", הדהד קול צייצני
במסדרון. עוז עמד עדיין ליד מיטתה של לאה, כאילו מצא את מקומו
בעולם ואינו רוצה להינתק ממנו. האורות במסדרון החלו להיכבות
בזה אחר זה. הוא הביט לתוך עיניה של אור, שקע בהן, מחייך. הוא
ראה בתוכן שתי נקודות של אור. והאורות במחלקה כבר כבו.