התעוררתי לאור יום חדש המלטף בעדינות את פני ומברך אותי...
הייתי עושה למענו את אותו הדבר, אבל אני חושבת שכאן רק האושר
הממלא אותי היא תודה משמעותית מספיק.
הנחתי את רגלי על הרצפה החורקת וריחפתי כמעט אל עבר המטבח.
"אני אכין ארוחת בוקר", חשבתי, "ואקרא עיתון... כי הכל נגמר,
הסופה חלפה, המלחמה נגמרה".
פתחתי את המקרר בקול מקררי שכזה, כאילו הוא משחרר נשימה,
ולקחתי ביצה.
אחרי כן לקחתי קערה, ומזלג. והתחלתי לערבב.
נדמה שהמזלג מכה בקערה בקול חזק מן הרגיל... כל מכה שלו עם
הקערה נשמעת כצווחה קטנה... מוזר.
אני כל כך מאושרת שכנראה כל חושי נרגעו ופתאום, אחרי תקופת
התנתקות, יוצאים ממחבואם חזרה למציאות.
מושלם.
הדלקתי את הגז והתעלמתי מהקולות בראשי.
הוצאתי את המחבת מהארון ובהולכי את עבר האש הקטנה משהו החל
לנגוס בליבי ומתחנן שלא אעשה זאת.
לא אעשה מה? להכין חביתה?
אבל לא יכולתי להתכחש לכך... משהו בכה מתחנונים בתוכי.
אז התעלמתי... ובכוח הרמתי את המחבת והנחתי אותה על האש.
תוך שנייה הבנתי את המשמעות האמיתית של זעקות אימים.
צרחות מקפיאות דם.
צווחות קורעות לב.
ליבי החסיר פעימה. כולי החסרתי פעימה.
לא הצלחתי להתעשת בעודי עומדת במטבח כשהמחבת, כמטר ממני, צורחת
ונשרפת.
ברגע של תושייה שאינני יודעת מאיזו חשכה היא התעוררה, כיביתי
את הגז בתנועה מהירה ומגושמת.
עיני פעורות ואיני מצליחה לנשום.
המחשבה הראשונה העולה לראשי היא להגן על עצמי איך שהו, אז אני
תופסת בחוזקה סכין מטבח שלידי.
היא שיחררה קול של כאב מופתע, ובאותו רגע קולי חזר אלי והתחלתי
לצרוח.
"מה לעזאזל...?"
התרחקתי בזהירות מהמטבח מבלי להפנות את גבי אליה והתיישבתי על
הספה כדי לחשוב ולנסות להבין את מה שקרה הרגע.
והספה הגיבה בקול שחרור אויר, הקול שמוציאים כשמכניסים לך
אגרוף לבטן.
קמתי במהירות, ולאחר כמה דקות מבולבלות ומפוחדות- הבנתי את
זה.
אני מכאיבה.
להכל.
לכל מה שאני נוגעת בו.
התקרבתי באיטיות ובפחד אל עבר הספה שוב. התכופפתי וניסיתי לגעת
בה בעדינות, באהבה. אך בו בשנייה שאצבעותיי נגעו בעור הספה היא
הוציאה אנקת כאב חרישית.
אני צרבתי אותה.
הלכתי שוב למטבח ועם כל צעד שלי חריקות הרצפה גוברות.
התיישבתי בחצי התמוטטות על הרצפה ובהיתי סביבי... אורות
הפלורוסנט סנוורו את החדר והכל היה ברור לי כעת. הסכו"ם,
הכיור, השידה, המיקרוגל, המדיח, הכיסאות, השולחן, המקרר,
התקרה, הקירות  - הכל נשם. הכל היה חי כמוני ואף יותר. והכל
סבל.
לא רציתי לעשות את זה למרות שידעתי שזה הוא הפיתרון היחיד.
דמעותיי נפלו מפנים מעוותות מבכי לרצפה מעוותת מכאב.
הושטתי את ידי אל הסכין שהפלתי קודם לכן ובהיתי בה כשהיא נאבקת
בידי שחונקת אותה ומכאיבה לה בו זמנית.
סגרתי חזק את עיני, בזמן שהסכין ננעצה בי לקולה של צרחת המוות
שלי, של הסכין ושל הרצפה.