"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
כמה שאני שונא את השאלה הזו. מעולם לא הבנתי מה ההגיון מאחורי
השאלה; מה אנשים מנסים להשיג בתשובה שתינתן? תווית שהמשיב
הדביק על עצמו, בכדי שהם ידעו היכן לקטלג אותו במגירות מחשבתם?
בכדי שידעו כיצד להתייחס אליו בעזרת התווית? או לחילופין שאלה
סתמית, נוסח "מה נשמע?" שכולנו שואלים, אבל למעשה לא באמת
מעוניינים בתשובה האמיתית, אלא לכל היותר ב"בסדר, כרגיל".

אני לא יודע מה אני רוצה להיות עכשיו, כשאני כבר "גדול". אין
לי תמונה מנטאלית של העתיד שלי, ואיני יודע כיצד אני רוצה שחיי
יראו. ט-ט-ט-טם... בום, טראח.
הרגעו, אלו רק הוריי שנפלו מהכיסא.

בכנות, אני לא מסוגל באמת לדמיין את עצמי "All grown up". אני
סבור שבני אדם הינם חסרי גיל, וזו החברה מסביב שכופה עליהם
למצוא את גילם המנטאלי, בכפוף לגילם הכרונולוגי. כן, כן, אני
חש שכבר לא מעט מכם פותחים את הפה לענות. אולם לפני שאתם עושים
זאת, תשאלו את עצמכם שאלה חשובה. עד כמה הפנמתם דברים מהחוץ אל
תוככם, עד כי אינכם מסוגלים עוד לזהות האם הם חלק ממהותכם או
שמא אלו אלמנטים עובדתיים-מקריים, שעשויים היו להיות שונים לו
גדלתם במקום ובזמן אחר.
...
קשה, הא? כמעט בלתי אפשרי לענות באופן חד-משמעי, ולהיות בטוח
מעל לכל צל של ספק שהתשובה שלכם היא האמת. תאמרו מה שתאמרו
כלפי חוץ, אבל לעצמכם לא תוכלו לשקר. לפחות לא במלוא המובן.

מעורר חשש, לא? ובכן, אני כבר התרגלתי לחשש הזה. אך אין פירוש
הדבר שאני שלם עם נוכחתו, או שמצאתי פיתרון טוב יותר מאנשים
אחרים בלהעלים אותו, בלמחוק אותו אחת ולתמיד. הוא פשוט קיים,
כמו צל שמלווה אותי לאורך הזמן, ומדי פעם הוא מעיב עלי עד
שאיני רואה את השמש.
התחזית הבוקר הייתה: "היום מעונן חלקית עד מעונן. רוחות ערות
תנשבנה..."

לו יכולתי, הייתי חי לפחות שלוש תקופות חיים שונות בבת אחת.
כדי שאוכל להנות מכל הדברים שיש לעולם הזה להציע, ולא לחוש
מחוייב לבחור תמונה מנטאלית אחת, פחות-או-יותר. בהקשר זה עולה
במחשבתי האסוציאציה של נווד, ומיד אחריה אני נזכר באהוד בנאי
ובספרו "זוכר כמעט הכול".
ואולי הייתי רוצה להישאר ילד, נער, עלם עד מותי. לחוות כל יום
מחדש, להתנסות במשהו לראשונה, ולא "למצוא את עצמי" במזרח,
בדרום אמריקה, ניו זילנד, אוסטרליה, קאמצ'טקה, בכיתת
האוניברסיטה, במסיבה או בסלון מול מערכת הסראונד עם הילדים;
מבלי לנסות ו"לעשות קריירה" ממשהו, בעיקר כדי שתהיה פרנסה
וקורת גג; לא לנטרל את כל האפשרויות האחרות שנסגרות, ולא רק
מבחינה לוגית, כשאני בוחר במשהו מסוים; לא לבחור משום שאנו
מוכרחים לבחור באישזהו שלב, אלא לבחור ממודעות מלאה על בסיס
השקפת חיים ברורה. לדעת מי אני מבלי לברוח לתשובה הרגילה
שכוללת את פרישת תולדות חיי, מוצאי, עיסוקי, איפה שירתתי,
"מאיפה אני במקור" וכל השיט הזה אך למעשה לא כוללת מילה אחת
מהותית אודות הדובר.
ושוב החשש שאלו "מילים יפות ללא כיסוי, והבטחות ללא סיכוי".
שלא אוכל באמת "לעשות את זה אחרת" מאחרים.

יש אומרים שהגדרת אושר שתלויית נסיבות מקריות כמוצא, ייחוס
וכו', היא לא מוסרית, משום שהיא מקפחת את האנושיות שבנו,
במקרים שאנו לא היינו "ברי-מזל" מספיק כדי להיוולד או להימצא
בנסיבות הללו. היא מונעת מאיתנו את היכולת להגשים את הפוטנציאל
העצום הקיים בנו. הדבר נכון גם לגבי מטרות כעושר, כבוד, כוח
ועוד. אלו בבחינת "מתנות הגורל" במידה לא מבוטלת, כשהעיקרון
הוא "הולך כלעומת שבא".
לו ידעתי מה אושרי שלי, יתכן שהצל היחיד שהיה מעיב עלי היה
צילו של גופי הקונקרטי-זמני. התמונה הייתה מתבהרת, נכנסת
לפוקוס. הייתי יודע מי או מה אני רוצה להיות עכשיו, כשאני
"גדול".