[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יגאל ערב
/
לכתוב על הולוס

לא היה לו מושג. לא כי לא ניסה, לא כי לא אכפת היה לו. להפך.
עוד הזדמנות לבטא את עצמו, עוד אפשרות להוכיח שהוא יכול. שהוא
יודע. שיש לו מושג... אבל לא היה לו. מאוס היה עליו העניין
כבר, חסר טעם. לאיזה מקומות מופרכים הגיע. וכי מה הטעם בכתיבה
אודות דבר מה שכולם, כך נראה, יודעים בדיוק מהו? כולם, פרט
אליו. וכאן נעוצה הבעיה: פשוט, כה פשוט, אך בלתי ניתן לביטוי.
ובמה הצורך לבטאו?
ביום מעורפל הוא הילך בעיניים סגריריות. השמיים ברקו
בפתאומיות, ולפני שהספיק להבחין בכך - כבו. גם הם היו אפורים,
אטומים. גם הם ניסו תמיד להגיע לקרקע, להושיט יד-ענן ובהבזק
מהיר לגעת בעולם הממשי שמתחת. אבל תמיד נותרו למעלה, מרחפים
בדממה. גם הם נשארו סגורים מן העולם. גם הם יכולים היו לבטא,
גם להם לא היה מה. גם הם רק ניסו. ואולי גם מעליהם עמד מישהו?
היה בילדותו מסמן לו נתיב חולמני אל הכוכבים. מרחף בין העננים,
שקוע עמוק בכחול, כל כך בטוח, כה שליו. ילד, שלא צריך להיות
בארץ. יש מי שידאג לזה, מי שיהיה שם. והוא רק בעתיד הברור,
יודע שיהיה משהו, שישיג את זה, שיגיע לשם. שיכתוב, שיבטא. והכל
שקוף וקסום. ילד. וכשעזב את ביתו וריחף לו בשלווה אל העיר
הגדולה בעצמו, הביט מלמעלה בתמיהה על האנשים המתרוצצים,
העובדים, הלומדים, הביט- ולא הבין. היה מהלך כדמות רפאים
סהרורית ביניהם, משתתף בחיפוש ההמוני-אינדיבידואלי שלהם. ולא
הבין. חיפוש אחרי מה? איזה מקום יש לנתיב החולמני בחיפוש? מה
לכוכבים ולארץ? ומה ארע לעתיד הברור?

עורך העיתון ומנהלו, אדם רוטסינסקי, היה אדם מעשי מאוד. את מה
שעשה, עשה, כך נדמה, בשביל הכסף, או בשביל העיתון. או שניהם.
היה אובססיבי לצמחים, גידל אותם בכל מקום. כל רגע פנוי הקדיש
להשקיית אין-ספור העציצים שבמשרדו ולטיפוחם. וזה מה שעשה
כשנכנס אוון למשרדו, והתיישב על הכסא שבפינת החדר, מחכה שיסיים
לטפל בצמחיו היקרים. עיניו של אוון, בורקות היו אז. משימה
חדשה, אתגר חדש. לשם כך חי... וזאת אף על פי שיחסיו עם מר
רוטסינסקי היו בכי רע. היו הם נפשות שונות, הפוכות. והיחסים
הללו עמדו להחמיר.
"מר שדו," פנה העורך אל אוון בפנים חמורות סבר, לאחר שסיים
לטפל בצמחיו החולים,
"אינני מרוצה מעבודתך בזמן האחרון. אתה מנותק מדי, לא שם לב
לסביבתך. כותב על מה שמחשבותיך שקועות בו באותו הרגע. זה
עיתון, לא תחרות כתיבה יוצרת." הוא עצר לרגע.
אוון חשש שיבוא הרגע שבו יפטרו אותו גם מן העבודה הזו. וזאת
תהיה רק עוד חוליה בשרשרת חייו. מאז ומתמיד היה זה כך, ומעולם
לא חשב שכאן יהיה שונה. כשכל הילדים בבית ספר כתבו חיבורים על
חיות המחמד שלהם, היה משרבט מקטע מבולבל על רעיונות פילוסופיים
למחצה שחלפו בראשו. כשכל הכתבים הצעירים בעיתון בית הספר שלפו
בדיחות שנונות ומקרים מבדחים, היה מגיש מעין מאמרים מעורפלים
שמנסים לברר משהו, אבל לא ברור מה. וכששאלו אותו מה הוא מנסה
לומר, היה מחייך ומהנהן בסתמיות, ושוב היה שם, תמיד שם. גם
מהעיתון ההוא זרקו אותו. לכן לא הופתע כלל וכלל מפתיחת השיחה,
שלשמה זומן.
"אבל," המשיך מר רוטסינסקי בקול רציני, "החלטתי לתת לך הזדמנות
נוספת. עליך לכתוב על נושאים יותר אקטואליים, מדוברים, בטור
שלך. על נושאים שהקוראים מתעניינים בהם, נוטים לעסוק בהם, מר
שדו. יש לך כשרון כלשהו. נצל אותו ביעילות. יש לי משימה חדשה
בשבילך."
אוון הוכה בהבזק רגעי. לא ידע אם לשמוח או להתעצב. לבסוף נותר
מהורהר, חושב על האתגר החדש שלפניו. הוא נוער מהרהוריו בכפייה
על ידי מר רוטסינסקי, שביקש להמשיך: "מר שדו? אתה כאן?"
"כן, כן, סליחה."
"ובכן, המשימה החדשה שלך היא לכתוב על-"
"איזה נושא?" שאל אוון בקוצר רוח ניכר. פילוסופיה? אמונות
רוחניות? אומנות אלטרנטיבית? מחשבותיו התעופפו בעולמות שמעל.
חצי ממנו לא היה במשרד.
מר רוטסינסקי נראה מעוצבן. הוא הביט בשעון. "מר שדו, אין לנו
זמן. אני ממהר לפגישה, אל תקטע אותי. אני רוצה שתכתוב על
הולוס."
בבת אחת חזר אוון למשרד, ולעורך שבו. עיניו החלו להתערפל, כמו
גם חושיו. הביט בעורך המוזר בתמיהה חסרת אונים.
לבסוף פלט: "מה?!"
"ברצוני שתכתוב השבוע על הולוס. המושג, הביטויים שלו בחיים,
ההשפעות..."
"הולוס?"
"כן, הולוס. ונסה לתפוס זוויות חדשות של הנושא, לא כאלו שכבר
מוצו. מדברים על זה הרבה לאחרונה. בכל זאת יש לשמור על מקוריות
כלשהי..."
אולי לא שמע טוב. הולוס? למה הוא מתכוון? זאת מילת קוד למשהו?
"מה כוונתך?"
"מר שדו," העורך נראה כבר מתוסכל ביותר, "אין לי זמן לשטויות
האלה. מה אינך מבין?" היה הוגה את המילים מגרונו בחדות
וצלילות, ובטון מאיים.
"מה זה הולוס?"
מר רוטסינסקי הגיב כמי שלפתע נפל עליו גוש בטון באמצע עיסוק
משמעותי כלשהו. קולו הפך כעוס ביותר: "אתה סופר, כותב, לפחות
מתיימר להיות. הייתי מצפה שתכיר מושגים בסיסיים בעולמנו, כמו
הולוס."
"אבל אני לא..."
"אז אולי מקומך אינו בעיתון הזה." העורך קרוב היה לצעקה.
אוון נבהל. הוא ניסה לדבר בתקיפות, אך כשל בלשונו: "אבל
אולי... רק... אם היית אומר לי, כלומר... אם בבקשה אתה יכול...
אני לא מנסה לומר לך, כלומר, איני יכול, אבל אולי אם תואיל
לומר לי מה זה... הולוס?"
העורך נאנח. הוא התיישב בתנוחה מיואשת, והשיב: "טוב, אומר לך
מספר מילים, אבל אתה צריך לבצע מחקר בעצמך אם ברצונך להיות
עיתונאי או סופר רציני. זה ממש לא מקצועי. ואני מזהיר אותך,
שדו, אם תיכשל גם במשימה הפשוטה הזאת..."
אוון הנהן בשעמום ברור. שוב החל לסייר בעולמות אחרים, של
כוכבים ועננים, עולמות רחוקים.
העורך המשיך: " הולוס הוא... הולוס הוא התחושה החזקה של... של
ביטחון חברתי ויציבות. אתה מבין? זהו המניע שלשמו פועל ה...
אדם בסביבתו, בחיי היומיום, ומה שמאפשר לו לחיות ב... שלום. זה
לא בדיוק... מר שדו, אתה מקשיב? אין מדובר בביטחון בסדר גודל
לאומי-מדיני, אלא יותר במה שמקנה הביטחון הכלכלי-חברתי
בעולמנו, היכולת לנהל את... חייך כרצונך, ללא מחסור ודאגות,
לספק את כל צרכיך ו... אתה מבין למה אני מתכוון?"
אוון הביט בו. הוא שמע אותו, אך לא הקשיב. לא באמת. לא הצליח
להבין אותו. מיהו אותו אדם מוזר המדבר אליו בהתלהבות? מדוע הוא
כה כפייתי כלפי צמחיו, וכלפי העסק שלו? אין הוא מתעניין במה
שמעבר, שמעל? ומהם, בעצם, אותם דברים? ומדוע עליו להתעניין
בהם?
וכך שוב היה אוון במקום אחר. שוב היה עליו להתעורר ולענות בקול
מנוכר: "כן, כן... הבנתי...". פשוט קם ועזב, ועיניו בשמיים.

באותו היום נפגש עם חברו הטוב - "ווינד", כך כולם כינו אותו,
שיבוש של שמו, ומסיבה טובה. הלה חזר לפני שבועות מספר מעוד אחד
ממסעותיו בעולם, בארצות רחוקות. שם היה רואה נופים מדהימים,
פוגש אנשים מכל הסוגים, לומד על הטבע ועל האמת ועל העולם ועל
אלוהים. היה מספר לאוון על מסעותיו. הדרכים בהן עבר, האנשים
עמם דיבר, המראות שראה. גם הוא נפש מיוחדת היה. נישא לאן שהרוח
לקחה אותו. מכאן השם. מעולם לא נשאר במקום אחד יותר מדי זמן.
ותמיד שמח, תמיד חופשי, תמיד ממשיך, תמיד... מאושר.
הם עמדו יחד על צוק גבוה מחוץ לעיר, אחד מזיכרונות הילדות
הנעימים. אהבו אז לטפס עליו. החופשי באדם ניצב היה על שפת
הצוק, ידיו פרושות באוויר, הרוח מנשבת על פניו, דרך בגדיו
המתנופפים, וכל רגע נראה כאילו עומדת להעיפו לעבר המרחב הפרוס
לפניו באצילות שלווה. חייך חיוך גדול, כזה שרק הוא ידע לחייך.
אוון עמד מאחוריו ובחן אותו בסקרנות. לאחר מכן נשא עיניו
לשמיים, שמן המקום בו עמד נראו צלולים. מחשבותיו לקחוהו לעולמו
של ידידו. מדוע אינו מסוגל להישאר במקום אחד, מדוע נגזר עליו
לסייר, לתור? האם הוא מחפש משהו? את עצמו? את אלוהים? חברים
חדשים? ומדוע אוון עצמו אינו מצטרף אליו? האם כבר מצא את עצמו,
את אלוהים, את העולם?
אוון קרב לחברו, ניסה לשתף  אותו בצרותיו הקשות מנשוא. אולי
יוכל הוא להסביר לו את אותו רעיון מסתורי. אולי הוא ידע.
"קיבלתי משימה - לכתוב על הולוס." אמר אוון כדרך אגב וחייך
חיוך מאולץ.
ווינד הביט בו בשלווה. "על הולוס? מעניין."
"אתה יודע מה זה?" שאל אוון בפליאה משהו.
"מי כמוני יודע..." חייך אליו, עצם עיניו לרגע, התמקד.
"אני קצת... אבוד בנושא... אולי תוכל להסביר..."
ווינד הביט בו בהשתוממות. "אתה לא מכיר את המושג הולוס?"
"לא... לא."
הידיד המוכיח השיב מבטו אל המרחב וצחקק לעצמו. "תמיד היית
מרחף, אוון. הולוס... הממ... זה קצת קשה... כלומר, כמובן שאני
יודע מהו, אבל זה לא פשוט כל כך... להסביר." הוא השתתק.
אוון נאנח והביט גם הוא לפניו. המרחב נראה לו נמוך וכלוא, ממשי
מדי, מאוס. השמיים - נצחיים היו. עליונים. גבוהים.
לאחר הרהורים ממושכים, המשיך ווינד: "הולוס הוא... הרגשת החופש
האמיתי. הצורך הטבוע בכל אדם להמשיך לנוע, לזרום, להגיע לכל
מקום. אתה מבין? זה מה שמניע את האדם לנסות לגלות מקומות
רחוקים, לראות מה שאף עין לא ראתה. הרצון לא להיות כבול,
ההזדקקות לאפשרות לעשות כל דבר ולחוות הכל. את כל החיים, כל
האנשים. טוטליות שכזאת. זה הטעם ל... הכל...". פניו של הנואם
הצעיר האירו באור שאוון לא הכיר. שוב נראה חברו כאילו רוצה הוא
לקפוץ, לרוץ, להשתלח קדימה. ואילו אוון הטה את פניו, עיקם את
עיניו. הערפול החל מתפשט בו, הבלבול ניסה לשלוט בו. מהיכן ידוע
לווינד מהו הולוס?  ולמר רוטסינסקי? ומדוע לא ידוע הדבר לאוון?
מתי אמור היה ללמוד זאת?

הייאוש אחז בו. הוא הרגיש מחסור, רצה לדעת, רצה למצוא ביטוי
לאותו העניין שכולם ידעו מהו. כולם- פרט אליו. אבל הצליח רק
להתבלבל. שאל כל אדם שפגש, כל אחד שהכיר. והם כולם התחילו
לגמגם, להסביר דברים שונים ומשונים. על ניסיונות, תחושות,
מחשבות, משמעויות. הסברים שונים בתכלית. רעיונות לא מגובשים,
דברים חסרי משמעות. הם לא דיברו על כלום. הם ניסו לדבר על
משהו, משהו... אבל לא דיברו על כלום. כה ברור היה לכל אחד מהם
ההולוס החלקלק, כל כך בטוחים...
אוון רק נעשה יותר ויותר מתוסכל. העניין כולו נמאס עליו. אך עם
זאת, הוא נתפס בו חזק ולא יכול היה להשתחרר. הוא היה קשור אל
ההולוס, חייו היו תלויים בו, משום מה. לא יכול לחיות ביום עוד.
לא יכול לדבר, לאכול, לכתוב, בעודו חסר מושג. לא מצליח להירדם
בלילה, היה מפליג במחוזות הרחוקים של אותם עולמות שאליהם, ורק
אליהם, השתייך, ביחד עם אותו הולוס, מחפש את משמעותו, את מה
שעמד מאחורי המושג המסתורי, חסר הצורה. ניסה להגיע לתחושה,
לתכלית, בדרכו שלו. נתיב חולמני אל הכוכבים, וזה התיש אותו,
וזה לא הניח לו. מדוע היה עליו לכתוב על הולוס? מה הטעם?

בייאושו החליט לפנות למקור מוסמך. הוא הופנה לד"ר לייטוביץ',
ד"ר לפילוסופיה ולספרות, בעלת שם עולמי. בפנים שקדרו ונאטמו,
המתין מחוץ למשרדה. הביט דרך החלון למעלה, חיפש לשווא. השמיים
מעוננים היו, חבויים לחלוטין, נסגרו מפניו. השפיל את עיניו
ושקע. לפתע קול שפנה אליו: "מר שדו, אתה יכול להיכנס עכשיו."
והוא נכנס.
משרדה של ד"ר לייטוביץ' אכן העיד על בעליו. פרסים שונים
ותעודות על הקירות, ניירת רבה ומגוונת מפוזרת על השולחן
והמדפים. מחשב משוכלל, ספרים רבים בשפות שונות, מבחנים,
עבודות. כל אלה סקרנו את אוון, והוא הביט בהם בהשתהות במשך שעה
קלה.
ד"ר לייטוביץ' נראתה משועשעת. "מה מביא אותך אלי, מר שדו?"
אוון נעץ מבט בוחן בפניה הקורנות. חייך וענה בקול מתנצל: "אני
מקווה שזאת לא טרדה גדולה מדי, אני יודע שאת אישה עסוקה
מאוד..."
"תמיד יש לי זמן לשאלות, במיוחד מבחורים נחמדים כמוך." הוא
השיבה בחיוך.
"אני עיתונאי, יש לי טור שבו אני כותב על נושאים שונים...
השבוע הנושא הוא... הולוס," הוא היסס מעט, "וברצוני לשמוע ממך
בקצרה, מהו הולוס עבורך, ו..." עיניו שוטטו שוב, חיפשו את
הרקיע העליון.
הבעתה של הד"ר הרצינה. היא המתינה, ואז החלה לענות בכובד ראש:
"...נושא מרתק, שרבים ניסו לעמוד על אופיו. קשה לדייק בהגדרה,
אבל אני חושבת שיותר מכל קשור מושג ההולוס לידע, ולרצון לדעת.
ההולוס הוא... התולדה של התודעה האנושית, של דרך המחשבה
המיוחדת לבני האדם. הוא העומד מאחורי הצורך לחקור, להצליח,
להתקדם באבולוציה ובמחשבה אל עבר האמת המוחלטת, אותו סוד של
היקום שאליו, אולי, לא נצליח להגיע. הוא הגורם לנו לחפור עד
השורשים שלנו ושל סביבתנו, ולגלות את מה שמסתתר מאחוריהם...
אתה רושם? הוא המניע אותנו לשלוח יד אל תוך התובנה שלנו ולמצות
ממנה את כל הפוטנציאל הגלום בה, ולהגיע לשיא שאיפותינו כבני
אדם..."
בעודה מדברת, נעץ בה אוון עיניים גדולות, אטומות, והנהן מדי
פעם בפעם. היא המשיכה לדבר, על תודעה, וידע, ומחקר והתקדמות.
אבל הוא - איבד עניין. הוא כבר ויתר. רק המשיך להפליג לעבר
הדמדומים, השקיעה, שטבועה הייתה, כנראה, אי שם למעלה. ניסה
לעמוד על טיבה של אותה אישה שישבה מולו ודיברה בהחלטיות
ובתבונה עליונה כלשהי. איך הגיעה לכל ההישגים האלו? מה דחף
אותה? האם הוא יוכל אי פעם להגיע לכזה ידע, רמה כזו של תובנה?
והאם הוא רוצה בכך? האם זהו שיא השאיפות? השאלות הנוקבות שהחלו
להדהד בראשו נשמעו כבר מלאכותיות, עילגות, חסרות טעם.

לילה ירד על העולם. אוון ישב בחוץ, על כסא פלסטיק, מולו דף ריק
ובידו עפרון. מיקד מבטו האפל בנייר הלבן. נשא מבטו אל השמיים,
השתהה. אלפי שאלות היו צצות שוב ושוב במוחו הקודח, נוקבות,
משתלבות ומתערפלות ושוב מתבהרות. ואין תשובות. שום דבר לא פשוט
כבר. ומה יהא עליו, לאן ילך? מה יעשה אחרי שייכשל גם במשימה
העלובה הזו? חזה בחיים שהיו טבועים בתודעתו נמוגים והולכים,
ואין תחליף. השליך את העפרון מידו. אולי יחזור הביתה. אולי
יפיל את עצמו בכפייה. אולי ימות.
העננים החלו להתפזר, וזוהר הכוכבים בקע מתוך הרקיע הצלול,
האפל. אוון טבע באפלוליות השמיים, באור הכוכבים. מוחו התבהר
והתחדד, עיניו התמקדו שוב. אור הכוכבים נשא לתוכו משהו, דרך
נתיב חולמני עתיק יומין. הביט שוב בנייר, נטל את העפרון, והחל
לכתוב בצלילות, לשרבט משהו על אלפי הסברים שונים, על יכולת
לחוות ולהרגיש, על מה שהוא מחפש ומה שכבר מצא, על חוסר יכולת
להסביר משמעות מדויקת של זה... לבסוף נאנח. העורך לא יאהב את
זה, זה לא מה שהוא רצה. קטע חסר משמעות, כתיבה על לא כלום.
תיאור חסר טעם. הקוראים של העיתון בודאי לא יתעניינו בזה. הם
יודעים מהו הולוס, הם לא צריכים שמישהו יספר להם מה זה. ואם
אינם יודעים, גם לא ידעו, לא מקריאת עיתון ולא מדיונים. ועדיין
אין לו מושג בדיוק מהו הולוס. אבל הוא ניסה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לכבוד זה
שהתעורר שטוף
זיעה קרה
והיא לא הייתה
שלו
סלוגנך לא אושר
לפרסום כי ניסית
לפרסם אותו כמה
פעמים.
חבל לי על הדפים
הטרמיים היקרים
של הפקס שלי.

בתודה מראש, זה
שמאשר את
הסלוגנים ונמאס
לו משכמותך


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/7/01 18:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יגאל ערב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה