הסתכלתי בה
בגופה, השוכבת שם בפינה
ופשוט לא יכולתי להאמין שזה קרה
דווקא לה, לחברתי הכי טובה
היא הייתה מין נפש תאומה, משלימה
שלי ושל העולם.
מין מלאך שירד משמיים, להציל את כולם
אבל עכשיו, זה הסוף,
היא מתה , דוממת, שוכבת בפינה
חסרת חיים, חום ונשמה
סתם עוד גופה זרוקה,
שעברה התעללות קשה וסבלה

הייתי רוצה לעצור ת'דמעות
הייתי רוצה לעצור את זה מלקרות
הייתי רוצה לעוף לשמיים ולבקש נחמה
ולהביע משאלה קטנה: ששם בגן עדן, תנוח נשמתה.
וסוף סוף היא תוכל לנשום, בלי לפחד שמישהו יהרוס לה את היום.
הרי עכשיו, הסוף
היא כבר מתה
ואין מה לעשות
חוץ מלבכות, לזעוק
ולשאול את כולם, למה זה חייב לקרות
ולרצות לעשות דברים משוגעים
כגון לעצור לאנשים את החיים

עכשיו, לבד, באמצע החדר
מחכה לחור שבלב לאאטם
מחכה לכאב שיפסיק להתקיים
מחכה לדמעות, דמעות של דם
שיפסיקו לנזול, על השמלה השחורה
האבלה,השכולה, שעכשיו איתי פה בהלוויה
אז לחברתי הטובה, מילים אחרונות:
"הינני, אהבתיך כל חיי, ואת היית חברתי הטובה מכולן.
באש ובמים, בים וביבשה, את תיהיי בשבילי תמיד כאלילה.
שאת עכשיו אינך, כי עכשיו כה קודר ולבי מתפורר
ודמעותיי לא יפסיקו לעולם לזלוג, כי עברת לעולם הבא, והינני
עוד פה.
אז בבקשה, אל נא תשכחי, כי את תמיד תיהיי בחלקי לבי, ובשבילך
ובזכותך יהיה לי הכוח להמשיך להתקיים, אז אל נא תשכחני לעולם
ועד".