בכל לילה, בדיוק בשנייה הזו שבה המציאות התערפלה לה אל תוך
חלום סודי ועפעפיה נעצמו לאט לאט כדי לתת לגוף מנוחה לאחר יום
שלם של להיות אנושית, הוא היה מגיע.
הוא אהב מאוד להיכנס דרך החלון, רומנטי כהרגלו. לא מביא פרחים
או שוקולד, יש גבול לבנאליות, אבל מראה לה מדי פעם הייקו או
שניים שכתב בהפסקות הקצרות בין שעות העבודה.
היא אהבה להקשיב לכתיבה שלו. היא אהבה לשבת לידו, להרגיש את
הקור שהוא הקרין בפניו העצובות, העגמומיות המושלמת פשוט שבקולו
הצרוד משהו, והידיעה כי אף אדם מלבדה לא היה מסגול לסבול את
חברתו בהנאה רבה כל כך.
בפעם הראשונה בה בא לבקר אותה, היא כמו כולם לפניה נבהלה מעט
באופן אינסטינקטיבי. היא שמעה עליו המון, חשבה עליו כל הזמן
ולפעמים אפילו חלמה עליו, בכל מאודה השתוקקה לפגוש אותו, אם רק
ירצה בה... מה לא עשתה כדי לו לשים לב אליה, להבחין בה, לזכור
אותה... ובסופו של דבר, כיאה לאלו שלא מוותרים, משאלתה נתגשמה.
ובהתאם לאופיו הוא בחר בדרך הישירה ביותר.
זו הייתה בדיוק אותה שנייה בלילה שבה היא נרדמה כמעט כאשר היא
לפתע שמעה רעש מן החלון. ושם היא ראתה אותו. עומד, בוהה בה באי
נעימות, אפילו רועד קצת.
הוא ציפה לצרחה. לבכי. לפחד. הרי הוא הרגע זחל מן החלון אל תוך
חדר מיטתה של נערה בת 17! אך לא היא לא צרחה. היא ניגשה אליו,
התקרב אליו עד שכתפיהם נגעו אלו באלו, וחיבקה אותו. ובעודו
מנסה להתגבר על תדהמתו, הרגיש על כתפו משהו לח וחם שאת שמו לא
ידע... חודשים אח"כ הם עוד ידברו על איך שבחינוך שהוא קיבל
מגיל צעיר, המושג "בכי" לא קיים.
גם הלילה הוא לא אחר. הוא ידע שהיא לא ישנה, אך העדיף לתת לה
לעשות את הצעד הראשון, כתמיד.
"עדיין מתבייש?"
"לא... פשוט, לא רוצה להעיר..."
"אתה הרי יודע יפה מאוד שאני לא ישנה עדיין, בגלל זה אתה בא
בדיוק עכשיו"
"דייקנות היא תכונה מאוד חשובה!"
"איפה לימדו אותך את זה, בעבודה?" היא שאלה והם שניהם צחקו.
"אז...ספר לי על היום שלך!"
"אין הרבה חדש, לצערי..." הוא השיב ללא שקולו ישתנה אף לא ברבע
טון בין מילה למילה.
"פגשתי ילד בן 7 שאיבד את הוריו בפיגוע ושכב עדיין פצוע בבית
החולים... פגשתי אישה בת 49 שנלחמת בסרטן כבר 10 שנים... והיה
שם נער אחד... נער אחד שאהובתו עזבה אותו... הייתי אומר לך את
שמה לו היה מותר לי..."
"את שמה? חשבתי שאני היחידה שאתה יכול לדבר אתה בזמן העבודה",
היא אמרה בלעג מה. תמיד נהנתה להקניט אותו. כמה אהבה אותו...
כמה רצתה שייקח אותה אתו, רק פעם אחת...
"מעולם לא יכולתי לדבר עם איש לפנייך... שמה של אהובתו היה
חרוט על ידו השמאלית... כל כך הרבה דם... כל כך הרבה כאב..."
מקצבם של המילים יכל להטעות כל מאזין לכדי תחושת ביטחון שכל
רגע יישבר הוא ויבכה. אך לא. מעולם לא בכה לפני, ולעולם לא
יבכה. בטח שלא עכשיו.
"עזרת להם אבל, נכון? כמו שאתה עושה, אתה עוזר לאנשים" היא
ניסתה להרגיע אותו.
"עשיתי כמיטב יכולתי... כל כך הרבה כאב בעולם..."
היא ידעה כי בקרוב ביקורו יסתיים, שוב היא תיאלץ לחכות עד
למחרת בכדי לאזור די אומץ.
"תגיד..."
"כן?"
"למה אתה לא מסכים אף פעם לקחת אותי איתך?"
"את בסדר? את יודעת מה יקרה למוניטין שלי אם מישהו יראה אותי
איתך?!"
"טוב, טוב!" היא נעלבה, "לא צריך"
"יקרה שלי..."הוא אחז בידה, "את חייבת לזכור שיש לי עבודה
לבצע!"
"אני ממש לא מבינה למה חיבקתי אותך פעם ראשונה שהגעת
לכאן...הייתי צריכה להעיף אותך מהחלון! לזרים אתה עוזר ולי לא
תסכים?"
"הדבר לא תלוי בי... הצלחת להמיס את לבי. ניצחת אותי. אני חסר
כוח מולך..."
"אני לא מבינה" היא החלה בוכה, "אני פשוט לא מבינה מה העניין
הגדול!"
"ברגע שהובסתי, איני בעמדת כוח כבר..."
היא לא ענתה לו. דמעות זלגו על עיניה היפיפיות. הוא חש עצמו
חסר אונים לגמרי, ולכן עשה את הדבר היחיד שיכל לחשוב עליו.
"תקשיבי... אני ממש חייב לחזור לעבודה עכשיו"
"אני יודעת" היא אמרה, נשמה עמוק ונרגע קצת. "זה בסדר. נתראה
מחר באותה שעה?"
"אני מקווה... לילה טוב יקירה..."
"לילה טוב!"
ובזאת הנערה חזרה אל מיטתה ואל החלומות שחיכו לה עד כה, והוא
יצא מן החלון אל עוד ליל עבודה, כאשר ברדסו על ראשו, חרמשו בין
ידיו, ובכי קפוא חסר דמעות בעיניו הכבויות. |