משהו שכתבתי ביום השואה, ופורסם בבלוג שלי באתר אחר (ואני לא
יודע אם מותר לי לפרסם את שמו) ולכן רשום "יומן".

אני יושב עכשיו בטקס, טקס יום השואה...
אני חושב... אותם ילדים, שכל מה שנשאר מהם, זה יומן...
רק יומן... ואולי אנחנו, יום אחד... רק יומן...
אבל שם, אין למחוק... הכל אמיתי, הכל נשאר... הכל נשאר...
הכל...

לא יצא לכם פעם, לקרוא בלוג של מישהו, ופתאום, בלי סיבה, הוא
מפסיק לכתוב?..
אולי קרה לו משהו... לא סתם... וכל מה שנשאר, זה יומן... רק
יומן...

אני בטוח, שהמקום הזה ישמש, מתישהו, כמצבה... מצבה אחת גדולה
לתמימות, לילדות, לחופש ולחיים... לחיים
ואולי... אולי זאת המשמעות האמיתית...
עולם שבו יש אינסוף זיכרונות, רגשות, חיים שלמים... והכל, הכל
בכמה דפים...
בכמה דפים, טמון עולם...
בכמה דפים, טמון אדם...

כל אחד פה, ולכל אחד פה, יש מספר... אנחנו, מספר...

המקום היחיד שבו לגיל ולמקום אין חשיבות...

המקום האמיתי האחרון.
היומן האחרון.